המגיפה פרק 1

הלבנה הגדולה מאירה את הרחוב השומם ואני מפלסת את דרכי במורד המדרכה המטונפת. חתיכות נייר ופחיות מעוכות פרוסות לאורך כל רוחבה.
הצינה הקרירה עוטפת את גופי ואני מהדקת את תרמילי. שעון היד שלי מורה במחוגיו שהשעה היא בסביבות חצות. אינני יודעת מה אעשה כשיגמרו לו הסוללות. נדמה כי הפריט הקטן הזה הוא הדבר היחיד שמונע ממני מלצאת מדעתי. עברו בדיוק שישה ימים מאז השידור האחרון בטלוויזיה, מאז שראיתי את אחותי הקטנה קייט. באותו הזמן כבר הספיקו היצורים המבחילים שכונו אז בחדשות בתור ״הנגועים״ להגיע לעיר מגוריי ולהתפשט כאש בשדה קוצים בה. ללא כל התראה מוקדמת עדר עצום של נגועים פרץ את קווי ההגנה הדלים של העיירה הנידחת שלי והדביק באכזריות את רוב אוכלוסייתה.
אחותי הייתה אז בבית הספר ואני שהיתי בבית. אני מדמיינת ברוחי את הפעם האחרונה שראיתי אותה.
שערה הבלונדיני הארוך נח על כתפייה ועל פנייה הופיע חיוך עליז ותמים. עינייה הכחולות קרנו כתמיד. על גופה הקטנטן והרזה נתלתה חולצת בית ספר וורודה ורגלייה כוסו בטייץ שחור. אני ואמי נהגנו להתבדח בנינו שהיא מין חייזר מפני שהייתה נראית כל כך שונה מאיתנו. אני ואמי שזופות וכהות שיער ואילו היא בהירה וכחולה עיניים, כאילו הגיעה ממשפחה אחרת. ובכן בעצם זה נכון חלקית מפני שהגיעה מאבא אחר. היא לקחה את תיק בית הספר שהונח לצד הדלת ותלתה אותו על כתפייה. לאחר שהניחה את ידיה על הידית לפתע היא הסתובבה כאילו שכחה משהו. הבטתי בה בזמן שהיא קיפצה במהירות לעברי ופרסה את ידייה בחיבוק. קירבתי אותה לחיקי ונשקתי למצחה. ״קדימה רוצי ,שלא תאחרי קטנטונת״ אמרתי בקול רך וליטפתי את ראשה. היא הנהנה בחיוך ופילסה את דרכה לעבר הדלת.
ומאז לא ראיתי אותה יותר
לפתע אני מתמלאת זעם. האם זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה? למה לא נשארתי איתה? אני נזכרת כעת שבאותו הבוקר אפפה אותי תחושת בטן מוזרה אך לא ברורה. לא הייתי צריכה להשאיר אותה לבד, למה פשוט לא הקשבתי לעצמי? הרי כבר למדת שכדאי לך להקשיב לתחושות בטן, למה את כל כך מטומטמת?
ראשי עסוק כל כך במחשבות שאני לא שמה לב שאני נתקעת במשהו עם רגליי. אני מועדת ולפני שאני מצליחה לבלום את הנפילה אני שרועה על הרצפה עם הפנים מטה. לפני שאני מצליחה לעצור את עצמי נפלטת מפי אנקת כאב. בזמן שאני מנסה להרים את גופי מהמדרכה אני נחרדת למראה זווית העין שלי.
נתקעתי בגופה. הריח המצחין של בשר רקוב מוצא עכשיו את דרכו לאפי ואני מכסה אותו בשרוולי. בזמן ההתפרצות ראיתי כמה גופות ברחוב מהחלון וגם מרחוק אך פעם לא ראיתי אחת מקרוב. זה גבר, לפחות היה. אני מצליחה לזהות זאת על פי בגדיו. אך בגדיו וארנקו הינם הדבר היחיד שמצביעים שהוא היה אי פעם בן אדם. עורו שהיה פעם עור אדם קיבל מראה מחוספס וקשיח ומכוסה כעת במין גידולים ומוגלות ירקרקות שחורות ואדומות שמבצבצות מכל עבר. אני משתדלת לא להקיא בזמן שאני מביטה בו. אני לא רואה את עצמי כמובן, אך אני מרגישה את המבט המזועזע שלי ננעל בפניו. הפנים שלו, או מה שלפחות היה הפנים שלו עוותו לגמרי והפכו למין גידול ענק ודוחה. העין הימנית שלו הוצאה ממקומה ונזלה במורד לחייו בזמן שהעין השנייה שלו נבלעה בגידול הפטרייטי שכיסה את כל פניו. נדמה שהווירוס השתלט בהדרגה על כל גופו עד שלא נותר שום סימן לכך שהיה אדם מלבד בגדיו. זה מה שהווירוס עושה לאנשים? אני מביטה מזועזעת בגופו מחפשת נואשות חתיכת עור אנושית למראה. איך הם לא הצליחו למנוע את ההתפשטות? לא ייתכן שעם כל הרפואה המתקדמת שיש היום ווירוס כזה הצליח לחמוק מבין אצבעותיהם. ומה עם הצבא? האם הובסו כבר ביידי הנגועים? אני מעלה בראשי את התמונות מהשידור: ״אנחנו נעשה כל שביכולתנו להגן על התושבים. אין סיבה לפאניקה, הכל תחת שליטה״
פף כן, לגמרי תחת שליטה. אני מגחכת לעצמי תוך כדי שאני אוספת את תכולת התרמיל שלי ותולה אותו על גבי. אני חייבת למצוא מקום ללון הלילה. אינני יודעת הרבה על הנגועים אך למדתי משידורי החדשות כי בלילה הם קטלניים פי כמה וכמה מביום, ולא ממש בא לי להיתקל באחד מהם כשאין בידיי אפילו נשק חם בכדי להתגונן על עצמי. אני גוררת את רגליי בדממה על המדרכה הסדוקה ורואה משמאלי בניין רעוע. הצבע המקולף והקיר המתפרק מעיד כי עברו עליו ימים טובים יותר. ״מספיק טוב״ אני מסננת לעצמי בעודי צועדת בדממה לעברו