"סיפור הנפילה שלי" – חלק א' – פרק ב'

ב
שלפתי את שקית הכדורים מארון הבגדים ומעכתי טוב כמה כדורים שהיו נראים לי "פרוותיים" במיוחד, עד שהגעתי לארבעה שהשביעו את רצוני מבחינת רמת הקשיות. בכל זאת, הוספתי לתיק הטניס חפיסת כדורים חדשה של דנלופ, במידה שהיריב שלי יחליט שהוא בררן מידי בשביל להשתמש בכדורים משומשים. הסיכוי לכך היה קלוש, בהכירי את יריב. אבל בכל זאת. שיהיה. מקסימום עוד קצת משקל לתיק. התכוננתי מהר מידי, אז נשאר לי זמן לשכב בחושך ולהתכונן מנטלית למשחק במשך שעה. ככה חשבתי לפחות. מסתבר שהם נרדמו מאוחר יותר ממה שחשבתי. רצו יותר סיפורים ושירים מהרגיל ולא שמתי לב איך הזמן עובר, כי שקעתי לתוך זה. מסתבר שלמעשה כבר 20:20 ומאחר שאני אמור לצאת ב-20:45 עד 20:50 ועוד צריך להספיק לבצע מתיחות עם הרצועות ולהוסיף לתיק את הדברים האחרונים שצריך – בקבוק מים ופרי כלשהו, עדיף בננה, אז למעשה נותרו לי רק 10 דקות של מרגוע. אז שכבתי בחושך והבטתי בשעון והרגשתי שאני יותר נלחץ מהשכיבה מאשר נרגע. התחילו לי מחשבות אם אני באמת מסוגל להביס אותו כמו שאני עושה בדרך כלל או שאולי השיזור יעבוד נגדי או שאני לא מספיק בכושר כדי להביס. אבל בכל זאת נתתי לשעון להגיע לשעה 20:30. קמתי והתחלתי ללכת לכיוון הסלון, כששמעתי את קול טרוניות האישה ,מנגן אודות כך שהסלון איננו מסודר דיו. השילוב המצמית של העייפות עם הלחץ שלפני המשחק הובילו לכך שהבנתי שלא אוכל לצאת מזה באומרי שאסדר לאחר שאחזור. אין ברירה, חובה עלי להשקיע את הדקות הקרובות בסידור הסלון. גם אם זה אומר לצאת קצת יותר מאוחר משתכננתי. ואולי אף לאחר. רק צריך להיות כמה שיותר יעיל ולא להביט על שעון הקיר בסלון. אחרת זה סתם ילחיץ ויגרום לעשות דברים בפחות יעילות. ועדיין, לא יכולתי שלא להגניב הצצה פה ושם. האמת הנוראה חלחלה לה לאט לאט לנבכי נפשי. יש סיכוי מסויים שאאחר. לא מצאתי את הפנס השני לאופניים. אבל פנס אחד מספיק.