לו רק היה לי האומץ למות *דיכאוני אובדני*

את מתארת תחושות מאד קשות. קצת קשה לי להתייחס לצורת הכתיבה, ובטח קשה לי להגיד שאהבתי את הטקסט, כשמדובר בטקסט אובדני. את כן מעבירה בטקסט תחושת מצוקה, וגם בדידות. אני חושב שהעובדה שפרסמת את המחשבות שלך כאן, כן מראה שהיית רוצה לשתף מישהו בתחושות שלך, וזה דבר טוב. אני מרגיש שכן היית רוצה לצאת מהמקום שאת נמצאת בו עכשיו. מוות הוא סוג של פיתרון שמוחק בבת אחת את כל התחושות הרעות, אבל גם כל אפשרות למשהו טוב. אין לי ניסיון בזה, אני לא איש מקצוע, אבל אני חושב שאולי לשתף בחוויות הקשות, כן יכול קצת במידה מסוימת להקל עליך. זה נשמע שבית הספר הוא מקום קשה, אולי את יכולה לכתוב סיפור על יום כזה, שגורם לך לא לרצות להגיע. אני בטוח שזה לא פשוט, אבל אני חושב שיש בכל זאת משהו אמיץ בחשיפת התחושות שלך כאן, אז אולי גם תמצאי כוחות לשתף בחוויות אחרות.

אני אשמח לקרוא, אם תבחרי לשתף.

נתחיל בכך, שהעצה מתחילה לחלחל פנימה. אפשר לראות פה שיח פנימי של הדמות, שוב תיאור, אבל התיאור מקיף יותר. הראת לי כמה צדדים של חשיבה שכולם בסופו של דבר מסתכמים באותו רעיון- למות, אבל מכיוונים שונים וזה בהחלט דרך להעמיק את הכתיבה שלך. כל הכבוד, אני אהבתי את הכתיבה פה למרות שתוכן אובדני פחות עושה לי את זה, אבל כל אחד וכוס התה שלו. תיקונון קטן שגם אותי תיקנו פה מלא, מספרים בכתב, אני חושב שבקטע הזה ספציף יותר נחמד לקרוא את את המספר ארבעים ושלוש כצמד מילים, אבל זה סתם אם באלך לסיפור הבא. תקראי את כל הסיפור בשקט שלך אחרי שאת מסיימת לכתוב אותו, והתיקונונים הקטנים האלו יבואו מעצמם. תמשיכי לכתוב, מחכה לסיפור החמישי….

תודה רבה רבה על התגובות !! שמחה שקראתם 3>

[נראה לי ש]עדיין לא כתבתי לך את זה, וגם זה קצת באיחור, אבל ברוכה הבאה!

אני מזדהה עם הסיפורים שלך [שקראתי], אולי יותר משהייתי רוצה [:)]
ומקווה שלא באמת חווית את התחושות האלה, כי מניסיון, הן לא מרגישות טוב.
אולי בגלל הספרים שקראתי הרבה, והעיתונים, התחושות האלה, של המוות, ההתאבדות, והאובדנות, הגיעו אלי כשהייתי מאוד קטנה, ולא ידעתי איך להתמודד איתן. באותו זמן לא העזתי לעשות אותן בגלל הפחד של מה יגיבו, ובגלל הפחד, והחוסר ודאות.
הניסוח ממש טוב.