שלושת האומות-פרולוג

"נו, מה אתה רואה?!" שאל בעצבנות גוברת וגוברת בעל המסיכה, זקן קטן ישב מולו, מכווץ, מפוחד, אך בוחן את קלפיו ללא הרף, מנסה למצוא תשובה לשאלתו של אדונו.
"נו! מי ינצח היום?! אני רוצה שננצח!" צעק בעל המסיכה על הקשיש, שהתחיל לחייך, כובע הקש של ראשו של הקשיש כבר נפל ונח על הריצפה, בגדיו הסחבות, הבלויים והקרועים נחו עליו ברפיון. אבל הזקן חייך. קמטיו העמיקו, אבל הוא חייך.
"יש לי תשובה, בוס" מלמל. בעל המסיכה תפס בחולצתו הלבנה ומלאת הקרעים של הקשיש והרים אותו למעלה, מטלטל אותו בכוח.הקשיש לא הפסיק לחייך. כאילו מה שהבין מ10 קלפים שעוד פניהם למטה, מספק אותו יותר על המידה.
"אז, מה הבנת?!" שאג באוזנו של הקשיש בכעס, הנרות, שהיו מקור האור היחיד במערה הסגורה, נכבו.
אש קטנה ביצבצה בידו של בעל המסיכה, מאירה את פניו של הקשיש יתר על המידה.
"אז?" הקשיש החווה בידו על שולחן אדום, שהיה הדבר היחיד שמערה פרט לשניהם ולנרות הכבויים.
הקלפים כאילו הסתדרו בעצמם במילים לא ברורות, אותם הקשיש קרא, ללא שום תקלה או בעיות.
"היום אתם תנצחו, לא את הטיגריסים האדומים, אבל את הקבוצה שהפסידה להם, אכן תנצחו, ותעלו לשלב הבא, לחצי הגמר ותנצחו אותם.
אבל! מי שחובש את המסיכה, מהידוע בשם עמון, יפסיד לאוואטר, והחידה לעולם לא תיפתר. אבל יום יבוא ועמון ינצח. אבל באימונים, ומרוב כעס שלא סיים את מלאכתו יחריב את עצמו ויתכלה!"
הקשיש צנח, מת, בידיו של עמון. עדיין מחייך.