הרצון לְרָצוֹת
הרצון לְרָצוֹת את כולם. להיות הכי טובה שאפשר. לְרָצוֹת את ההורים, את המורות, את כולם. שכולם יהיו מאושרים ממני. לא לפגוע באמון, ולא לפגוע באהבה. לא לגרום להם לכעוס עלי. לְרָצוֹת.
ובלילה מגיע הלחץ. כל לילה. בקביעות. הלחץ שלא אצליח. הלחץ שאכשל. הלחץ שכולם יהיו מאוכזבים ממני. והלחץ הכי גרוע, שהם מצפים ממני למשהו שאני לא רוצה. שהם מצפים ממני ללכת לרכב, כשאני רוצה לקרוא.
הפחד שונה מפחדים אחרים, כמו פחדים שמישהו, או משהו יפגעו במשפחה שלי. הלחץ הזה הוא כמו כבלים שנמתחים הבטן, ותחושת נפילה. ואי אפשר לספר, כי אותו לחץ, שמגיע ממש כמו קול קטן, אומר לי כמה מאוכזבים הם יהיו אם אגיד שאני עושה הכל כדי לרצות. או מאוכזבים, או שיחייכו, ולא באמת יבינו את האובססיה הזאת. שיחשבו שאני סתם ילדה חמודה – גם אם לא בדיוק ילדה, אלא מבוגרת יותר – שאוהבת את מה שהם מנסים ללמד אותי, ומשקיעה.
יש עלי מסכה, שאף אחד לא יכול לראות. הסכה הזאת כבר הפכה להיות חלק ממני. ההסתרה היומית. להראות שהכל בסדר, מה, איך אפשר להיות לחצה מזה שבסך הכל לא התכוננתי להכתבה שתהיה היום, שקובעת בקושי חמישית מהציון? למה אני כל כך נלחצת?
התשובה היא שילוב של פרפקציוניזם ושל הרצון לרצות אנשים. שילוב קטלני, ולא במובן הטוב. קטלני שיכול – ומצליח – להשפיע עלי לרעה. המתח שלא משתחרר לא עוזר לישון. אולי, מדי פעם, ניצלתי בגלל שהיה חשוב לי להכין את השיעורים בגיאוגרפיה, או כי התאמנתי בפסנתר למרות השעה המאוחרת.
אז אולי יש בזה צדדים טובים, אבל הם לא מאזנים הצדדים הרעים.
תגובות (7)
תודה על השיתוף. הניסיון מלמד שאי אפשר לרצות את כולם והמסכה יורדת בסוף המחזה. אני מאחל לך שתלמדי לשחרר. כתבת יפה מאוד.
גם אני מקווה שאני אצליח להשתחרר.
תודה.
בלוסקאי, שלום.
קודם כל, תודה על התגובה, שהשארת לי.
אני מכיר את התחושות שאת מתארת לצערי יותר מדי טוב. אני לא יודע אם כל טיפוס מרצה עובר את הדברים שאני עברתי, אבל הייתי ממליץ בחום לברר את הסיבות – מה גורם לצורך הזה.
מהדברים שכתבת הבנתי שאת עדיין די צעירה. ככל שאנחנו מתבגרים נכנסים אנשים נוספים לחיינו. בן-זוג, מנהלים במקום עבודה, חברים לעבודה, ידידים. העומס שנוצר בניסיון לרצות את כולם יכול להיות מסוכן. זה באמת משהו ששווה לברר, וללמוד איך להתגבר עליו. יש לו השלכות על מצבינו. גם הנפשי ולפעמים גם הפיזי. אני אשמח לשתף מניסיוני, אם תרצי, אבל אני חושב שזה פחות מתאים בצורת סיפור. את תמיד מוזמנת לשלוח לי הודעה פרטית ואענה לך בהרחבה.
אני מקווה באמת שתבחרי להתמודד עם מצבך, אני שמח לראות שעשית צעד חשוב בכיוון. ראיתי שכתבת שעשית זאת בעקבות הקטע שהעלתה 'הספרנית'. הגבתי גם אצלה, אני חושב שיש שם משהו שגם רלבנטי לגביך, בכל הקשור לתהליכים האלה. בהצלחה.
היי! ממש התרגשתי כשראיתי שהקטע נוצר בעקבותי (לא בקטע נרקסיסטי) כי תמיד משמח לעזור לאנשים להיפתח ולהשתחרר, וכמובן, לכתוב כאלה קטעים אמיתיים ומרגשים.
בנוגע לתוכן הסיפור, ממש הזדהיתי. אני גם פרפקציוניסטית, ואני מרגישה שבעקבות הכתיבה באתר הבורג של ה"שלמות" השתחרר לי קצת – אפשר לראות את זה בקטעים שכתבתי שהם פחות טובים, ולמרות זאת לא מחקתי אותם. עדיין – ואני מקווה שגם לך זה יקרה.
בכל מקרה, רק רציתי לומר שממש התלהבתי כשראיתי את השם שלי (שם העט), ושאני ממש שמחה לעורר השראה באנשים (משפט הכי לא מתנשא ומתחנחן שיש).
:)
קודם כל, תודה על הפסקה לגבי התוכן. גם אני מאוד מקווה שזה יקרה מתישהו. אולי אני אנסה להמשיך עם הפריקה עד שאני אפתח.
לגבי זה ששמתי את שם העט שלך, כיף לי לדעת שהתלהבת 3>.
אני חושבת שכולם באתר הזה מעוררים בי השראה, ושבסוף כל סיפור שלי זה פשוט חיבור של כל ההשראה שאני מקבלת מכם :).
ולבסוף, אחרי שסטיתי מהנושא בחריפות (אני עושה את זה הרבה), אני מאוד שמחה שהתלהבת, ואולי אני אנסה לכתוב כל פעם שם של מישהו שקיבלתי ממנו השראה :).
בעוד שכמה כאן כתבו רק על הרגשות, אני רוצה לכתוב גם על הטקסט. הוא מוצא חן בעיניי מאוד. בהחלט מזכיר לי אותי בתקופות הקשות בחיי, שלא ממש מאחורי. אני חושבת שלא יזיקו יותר דימויים. של הסביבה, של התחושות, של הקושי שלך. כולנו מרגישים צורך לרצות אחרים. זה חלק מאיתנו, זה תמיד יהיה. אני חושבת בשלב כלשהו פשוט ניאלץ להשלים עם כך ולהפיק מזה את המיטב. לא שאני הצלחתי לעשות את זה, אבל עדיין. אם זה עוזר, גם לי יש נטייה לכתוב יותר על דברים ורגשות קשים שאני חווה. עוד דבר, אני רוצה להודות לך שביקשת מאנשים לכתוב תגובות. אני חושבת שזה ממש חסר לאחרונה באתר. תגובות פה יכולות לעשות שינוי של ממש בהרגשה שלנו. לי, אישית, זה ממש יכול להפוך את היום ליותר קל כשיש דבר טוב להיאחז בו. מקווה לקרוא עוד.
קודם כל, תודה שהגבת. גם אני חושבת שהתגובות חסרות מאוד באתר, וזה חלק מהנסיונות להחזיר אותו לחיים. אני לא באתר הזה הרבה זמן יחסית לאחרים, אבל אני כבר מרגישה שאפשר להגיב יותר. לשני הסיפורים הראשונים שכתבתי אף אחד לא הגיב, וכשהסתכלתי במה שהיה לפני כמה שנים, ראיתי שהאתר כן היה יותר חיי, ושאנשים הגיבו הרבה יותר. לסיפורים מאלפיים ותשע – שזו השנה בה [אני חושבת ש]האתר הזה נוסד- יש בערך תשע תגובות, ואני מנסה להחזיר את האתר לפעילות. אולי לא בדיוק איך שהוא היה, אבל אם הדור הקודם של האנשים שהיו פה נעלם, צריך להביא דור חדש, לא?
אגב, אם תסתכלי, יכול להיות שתשימי לב שיש כאלה [כמו Rumpelschtilzchen] שמבקשים גם להגיב. אני אשמח אם גם תעלי את זה לסיפורים שלך :).
שנית, אני חושבת שאולי כל האנשים רוצים לרצות מישהו, אבל אצל אחרים [כמוני], זה פשוט ברמה גבוהה יותר. אנחנו רוצים.ות לרצות את כולם.ן. את החברים והחברות, את המשפחה, את המורים או המנהלים בעבודה, ואת כל מי שמסביבנו.
לפעמים [אצלי] זה מגיע לרמות שאני לא יכולה לישון בלילה. אני שוכבת במיטה, מנסה להירדם, ולא מצליחה, ובמקום לישון אני הולכת ללמוד או לנגן או לעשות את מה שיעזור לי להילחץ פחות. בדרך כלל זה פשוט לא עובד. גם כי זה אמצע הלילה ואני לא מתרכזת באמת במה שאני עושה, ולפעמים אני הורסת הכל עוד יותר, וגם כי כשאני לא ישנה אני פחות מרוכזת ביום שלאחר מכן.
מקווה שהצלחתי להבהיר את הנקודה :)