במה מאולתרת – פרק 3

פרק 3 – הו, התשישות

"מיכאל, הכובע." קולה של המורה לאנגלית היה חזק וברור בכיתה הדוממת. המפלצת הזאת לא מבינה שקר לאנשים מסוימים? לא לכולם יש שכבת שומן מגנה כמוה, חשב בזעף והוריד את כובע הצמר מראשו בתנועה כבדה. הוא שנא את ההרגשה של הראש החשוף, בעיקר כי השיער שלו נטה להזדקר לכל עבר מטעמי חשמל סטטי.

הוא נזכר לרגע בשיערו של גיא, הרעמה הפרועה הזאת שלו שלא נראה כאילו אכפת לו מאיך שהיא נראית מלבד הצבע. הוא פשוט נתן לשיער שלו לעשות מה שהוא רוצה. בתמורה, הרעמה נהגה להישאר מסודרת יחסית, בניגוד לשלו. אולי עדיף שיסתפר ודי.

אירה קטעה את מחשבותיו בפעם השנייה, "תודה לך." ומכאן הוא כבר לא הקשיב למילה ממה שאמרה או לכל ההתרחשות המוזרה בכיתה. הוא הניח שנרדם, כי מישהו ניער את כתפו ומרחוק הוא שמע את הצלצול מהדהד ברמקולים.

"הא? מה?" הוא הזדקף במהירות ומחה את שובל הרוק שנזל מפיו. ממתי הוא נרדם בשיעור?

"השיעור נגמר," מישהו ענה לו בקול יבש והוא שמע כיסא נגרר לצידו והנפת תיק. "לא מתאים לך להירדם בשיעור, ישנת טוב?"

מיכאל חשב על זה קצת והגיע למסקנה ש… כנראה שלא.

הוא לא ממש זכר מה עשה אחרי שנכנס לביתו בלילה לפני. הוא ניחש שבטח אכל משהו, התקלח והלך לישון. הוא היה סחוט מעייפות וסף עצביו כמעט והתפקע מהשיחה ההיא עם גיא, לכן כשיצא מהמעלית הוא רק מלמל תודה וברח ישר לדירתו כדי להתחמק מהשניים האלה. ואז נזכר שעברה יממה מאז. לא היה לו מושג מה עשה בשבת שגרם לו להיות כל כך עייף. אולי עצם הקיום שלו במרחב.

ואם כבר חושבים על זה, אחותו של גיא נראתה נחמדה מאוד, אבל היא נראתה גם כאילו היא עומדת לרצוח אותו. המבט הזה שדפקה למיכאל כשקלטה שהחניה שלהם ריקה היה כל כך הזוי. הוא היה בטוח שאם לא יענה היא תפרק את המעליות כדי שיאלץ לעלות ברגל עשרים ושתיים קומות, אז המילים פשוט נפלטו מפיו בחוסר מחשבה. "אה לא… לא ממש." הוא מצא את עצמו עונה בהיסח הדעת והרים את התיק על גבו. מסתבר שלא הוציא אפילו קלמר בשיעור. זה לא התאים לו.

"אתה בא? ההפסקה נגמרת עוד חמש דקות ויש לנו ספרות אחר כך." אה, זו הייתה נועה. מיכאל סוף סוף התפכח מספיק כדי לזהות את הקול. היא הייתה איתו בכל המקצועות והאדם היחיד שמדבר איתו בבית הספר חוץ מהמורים ומתלמידים שצריכים להעתיק שיעורי בית כי הם עצלנים מדי לעשות בעצמם.

"בא. אני בא. רק רגע." הוא מתח את אצבעותיו וצווארו שנתפס מהתנוחה הלא נוחה בעליל שנרדם בה והתחיל להתקדם לכיוון הדלת, שבאורך פלא הייתה שני צעדים ממנו והוא כמעט נתקע בקיר כי לא שם לב.

"בית הספר עתיד להתפרק רק כי אתה ישנת שעתיים בלילה." נועה צחקה מאחוריו ועקפה אותו ביציאה מהכיתה. הוא הביט בגבה המתרחק בלב דוהר לרגע כי שוב קלט כמה יפה היא הייתה ושוב תהה לעצמו איך הצליחה לדרדר את עצמה חברתית עד כדי כך שדיברה איתו. השיער האדמוני שלה היה אסוף בזנב סוס גבוה והיא תלתה את תיקה על כתף אחת כך שראו את הדפס החתול על גב מעילה. מיכאל שאל אותה פעם למה היא עם תיק על כתף אחת תמיד. היא ענתה לו שאם אומרים שזה אחד הגורמים לעקמת, ואם יש לה כבר עקמת, אז אם תתלה את התיק על הצד הנגדי אולי זה יעשה יחס ישר ויעלים אותה באורח פלא.

נכון לכרגע, הניסוי עוד בעיצומו.

"אז בואי נוודא שאני אשן יותר להבא…" השיב לה ושפשף את עיניו הכואבות. באמת מה הוא עשה? מיכאל לא זכר דבר אחרי השעה שש אחר הצהריים, כשתומר התפרץ לחדרו ואמר שהפיצה הגיעה. וגם בזה הוא לא היה בטוח, זה הרגיש כמו חלום. אבל הוא היה בירושלים ביום שישי, אז זה חייב להיות משהו בסגנון.

הם הלכו בשתיקה בבניין, כל אחד עסוק בענייניו. נועה התעסקה בפלאפון שלה בתזיזיות מרהיבה ומיכאל הסיק מכך שהיא בטח מגיבה על איזה פוסט באחת מאלף הרשתות החברתיות שהיא פעילה בהן. הילדה הייתה בכל מקום. רק דיברת על משהו שהיה קשור אליה ופתאום צצה לך תגובה ממנה משום מקום. מיכאל עצמו התעסק יותר בלבהות. הוא בהה בקירות, במדרגות המתישות שנאלץ לטפס בהן כל יום ויום כי איכשהו קרה המצב שהכיתה שלו מוקמה בקומה האחרונה של הבניין המתפורר הזה. טוב, אולי לא מתפורר, שיפצו אותו כהוגן בקיץ והוא היה די… מדהים, אם לומר את האמת, אבל הם לא יכלו להוסיף מעלית אם כבר?

מיכאל עמד לפתוח את הדלת של כיתתם כשנועה החליטה להפיל פצצה. "אז, מיכה, איך הייתה הפגישה שלך עם אדמוני שלשום?" שאלה בקלילות הרגילה שלה. כל כך בקלילות שהוא היה צריך כמה שניות כדי להפנים את השאלה. כשזה קרה הוא יכל ממש להרגיש איך הצבע אוזל מפניו וראשו התחיל להסתחרר.

"איזו פגישה?" ניסה להיתמם, אך אפילו לעצמו הוא לא הצליח לשקר. איך היא ידעה? "ולמה קראת לי מיכה?" שאל בזעף אחרי שהתאושש מההלם הראשוני והצליח לפתוח סוף סוף את הדלת. הוא ניסה להתעלם מהעובדה שהיא נשמעה ממש עוקצנית כשקראה לו ככה. מיכאל נשם עמוק והתאמץ להרגיע את הלמות ליבו שדפק כנגד חזהו. למה הוא כל כך נבהל מהשאלה הזאת? זה לא שהם עשו משהו לא בסדר, לפחות לא הוא. הם בסך הכל דיברו. הוא אמר לעצמו שהוא פשוט הופתע שידעה על זה. כן, זו הייתה סיבה הגיונית.

"הוא נכנס לאירה באמצע השיעור ואמר שזה נפל לך. הוא עשה מזה עניין די גדול, אז אני מאמינה שברגע זה כל השכבה מודעת לעובדה שאתה והוא נפגשתם בשישי אחרי התגבורים בדרך-לא-דרך." היא התיישבה בנחת במקומה ושלפה מתיקה עצם שחור. מיכאל זיהה אותו מיד ופיו נפער.

איך המחשבון שלו הגיע לידיים של הדביל הזה?

הוא לקח אותו ממנה בידיים רועדות והניח אותו על הצד שלו בשולחן. "תודה." למה היא הביאה לו את זה רק עכשיו? היא הייתה צריכה להעיר אותו ברגע שגיא נכנס לכיתה, כדי שמיכאל יוכל לקחת את זה ממנו בעצמו ולחסוך את כל זה. ורגע… מה היא אמרה?! כל השכבה שלו יודעת על זה עכשיו. יותר נורא, כל השכבה שלו יודעת עליו עכשיו. לא טוב. לא טוב בכלל. גיא היה בערך האדם הכי מוכר בבית הספר כולו, אנשים לא יכולים לקשור אותם יחד פתאום.

"אני לא יודעת איך הצלחת להפיל מחשבון מתיק סגור, אבל מזלך שהוא היה שם. היית נרצח היום אם לא."

היום? "יש לנו היום מתמטיקה?" שאל בבלבול. הוא לא אירגן מתמטיקה להיום. זה למה הוא לא שם לב שנעלם המחשבון.

"אה, כן? מה עובר עליך, ילד? מחסור בשעות שינה זו לא סיבה לשכוח את המוות שלך."

המוות שלו… כן. זה היה תיאור לא רע בכלל למקצוע הזה. אולי לו פחות, כי הוא ידע את החומר 'בצורה מושלמת', אבל… כן. 'מוות' היה תיאור הולם למדי. "אני מניח שזה פשוט לא היום שלי," מלמל וגרר את כיסאו והתיישב עליו בחבטה. הוא היה חסר כוחות לחלוטין. תשוש. רעב. עצבני. הוא הרגיש כאילו הנפש שלו מתה מבפנים ולא היה לו מושג למה.

***

"הא! הנה היפהפיה הנרדמת שלנו להיום!" גיא צהל כשקלט את מיכאל רכון על שולחנו שבסוף הכיתה ונראה כאילו הוא ישן. הוא התקדם אליו בדילוגים ונופף לשלום לנועה שישבה לצידו. "הוא… ישן?" שאל אותה בזהירות.

היא הנהנה ונאנחה, מניה את ראשה על ידיה ומביטה בעיניים מזוגגות על הלוח. "אני לא יודעת מה עובר עליו."

גיא הבין שהיא לא מתכוונת להעיר את מיכאל, אז הוא עשה את זה בעצמו. "היי, אתה ער?" הוא סטר לו בעדינות על הלחי לבדיקה ראשונית וכשלא ענה הבין שלא. הוא לא ער. ישן לגמרי. "לא הלכת לישון אתמול?" שאל בתהיה ובקול קצת חזק יותר. הילד עדיין לא קם. "היי, מיכה, אני אדם טוב, נכון? הבאתי לך את המחשבון שגנבתי ממך אתמול כדי להחזיר לך אותו היום."

הוא מיד נמשך אל מול פניו של מיכאל, שבדרך פלאית כלשהי תפס בצווארונו במהירות שיא. "אתה מה?!" שאל בצעקה שקטה. גיא ראה על פניו שהוא ממש מתאמץ לא להתפרץ עליו.

"צוחק איתך, תירגע." הוא חייך אליו בלחץ וטפח על ידו בבקשה שישחרר. מיכאל עזב אותו וחזר לשבת בכיסאו כמו אדם מת. אולי הוא הגזים קצת. "בכל מקרה, מה קרה לך שאתה כזה עייף?"

"לא עניינך."

אה. הא. טוב… זה באמת לא היה עניינו, אבל זה עניין אותו. "אוקי," אמר בכניעה והתכוון ללכת למקומו, כי בדיוק התחיל הצלצול והמורה לספרות שונאת אותו מספיק כדי להעיף אותו מהשיעור אם רק ינשום מולה, אולם אז עלה בראשו רעיון שבדיעבד אולי לא היה מדהים אבל באותו רגע נראה כמו פלא פלאי. הוא הסתובב על צירו וחייך אל נועה בחביבות. "היי… נועה. מה דעתך שנתחלף במקומות? רק להיום אני מבטיח," ביקש בתחינה.

היא קמה עוד לפני שסיים לדבר. "ברור. אני אשמח אם הדבר הזה ימצא חברים חדשים שהם לא אני," אמרה בקלילות משונה ועברה לשבת במקומו של גיא. זה היה קל במידה מוזרה, חשב לעצמו והתיישב במקומה של נועה בחיוך מאוזן לאוזן. הוא התעלם לגמרי מהמבט הקוטל שמיכאל דפק לו כשהמוח שלו סיים לעבד את חילוף הדברים המהיר בינו לבין נועה.

"מה לעזאזל? אתם מקימים קנוניה נגדי?" שאל בהלם ועיניים פעורות.

לגיא לא היה מושג על מה הוא מדבר, לכן לא ענה לו. נראה שזה מאוד הפריע למיכאל שהשאלה שלו נשארה תלויה באוויר, כי הוא פשוט חזר לתנוחה הראשונית שלו ותוך שתי דקות גיא קלט שנרדם. שוב. הוא באמת לא הבין מה עובר עליו. אין מצב שהוא באמת לא ישן בלילה, נכון? לא הגיוני.

***

הצלצול שסימל את סוף יום הלימודים היה מבורך, ומיכאל אפילו לא שמע אותו. הוא קיבל את המידע מגיא, שניער אותו ואף סטר לו כמה פעמים עד שהתעורר לגמרי כדי ליידע אותו בבשורה המשמחת.

מיכאל עמד לעזוב את הכיתה ולברוח לביתו, אבל העלוקה שהכיר רק יום לפני החליט שלא. הם הולכים לפארק.

הו לא, מיכאל ממש לא עמד ללכת לפארק. לא היום. לא איתו ולא בכלל. הוא קלט שישן במשך רוב יום הלימודים (אפילו בספורט. כאילו, איך אפשר לישון בספורט? אפילו הוא לא הבין את זה) והיה לו ממש דחוף להגיע הביתה, לאכול וללכת לישון. מקלחת מעוררת אפילו לא עלתה על דעתו מרוב תשישות.

והילד הזה, הראש דשא הכחול הזה, החליט שהם הולכים לפארק? על דעת עצמו? אין מצב.

הוא עמד לבקש עזרה מנועה, שתציל אותו כמו שהוא תמיד מציל אותה, אבל היא התחמקה ממנו באלגנטיות וחמש שניות אחרי שזרק אליה מבט מתחנן היא פשוט נעלמה. התנדפה מהעולם. התפוגגה. שובל של שיער אדמדם מבעד לדלת ופוף! אין נועה. איך היא יכולה לבגוד בו ככה?

"בוא." גיא תפס במפרק ידו והתחיל לגרור אותו לעבר השער הצדדי, זה שמוביל לפארק ההוא ליד בית ספר. פארק נחמד בסך הכל, אבל לא כרגע. לא במצב הנוכחי שלו. "תפסיק להיגרר אחרי…"

"אתה גורר אותי בניגוד לרצוני למקום שבזמן הזה של היום נוטה להיות נטוש ואפוף צללים. מה אתה מצפה ממני?" הוא נעץ מבט בשביל האבנים לכמה רגעים ואז הרים אותו והביט לתוך עיניו של גיא בתוכחה. הוא רצה להישאר ככה עוד קצת, אך במהרה קלט שהוא פשוט טובע בתוך כל השחור הזה והסיט אותן ממנו. אלוהים אדירים, מה זה היה לכל הרוחות? רק אז קלט שהן מלוכסנות מעט ונזכר שגיא היה ממוצא יפני. הוא מעולם לא דיבר על זה, אבל כולם ידעו. מיכאל תהה מה השילוב, יפני ו… הוא הימר על מרוקאי.

"אנחנו צריכים לדבר, והפארק הזה הוא המקום המושלם," טען גיא והמשיך למשוך אותו אל השער. מיכאל קלט פתאום שוב קשר עניבה מתחת למעילו. התיק בדוגמת הבאטיק שלו קפץ על גבו כשהלך לפניו ורעמתו היטלטלה והתפרעה ברוח. הוא נעץ את מבטו קדימה בנחישות והלך בקו ישר עד לסורגי הכסף הפתוחים לרווחה.

מיכאל לעומתו, השתדל להשאיר את מבטו נעוץ בקרקע. הוא מאוד התעניין פתאום בנעליים של גיא, שנצבעו באדום, תכלת וירוק עם דוגמאות פרחים שחורות. אלו היו מגפיים שהגיעו עד קצת מעל הקרסול ונקשרו בשרוכים סגולים בצידם. מיכאל היה נפעם ממידת ההשקעה בעיצוב שלהן. הן היו מדהימות. לעומתן, נעלי הספורט המרופטות שלו הוכיחו את עצמן כסחבה. "אני לא מעוניין לדבר איתך," סינן לעצמו בשקט, ספק בתקווה ששמע ספק בתקווה שלא.

"אולי אתה לא חושב ככה, אבל יש לך כישרון." אה, אז הוא כן שמע. מיכאל העדיף לשמור על זכות השתיקה באותם רגעים, ודקות, עד שבאורח פלא הגיעו לגן השעשועים הקטן.

הוא כלל לא שם לב שהגיעו עד שגיא שחרר לפתע את ידו ובכך הוציא את מיכאל מהטראנס ששקע בו. הוא התיישב על הדשא הלח מהשקיה וסימן לו להתמקם מולו. מיכאל התמהמה מעט, הוא לא שש להרטיב את עצמו בגלל שיחה שלא רצה להיות נוכח בה. בסופו של דבר נכנע וסידר את מעיל העור החום האהוב שלו כך שיגן עליו מפני הרטיבות. "אז, מה אתה רוצה?" החליט לשאול בסופם של רגעי שתיקה ארוכים ומעיקים.

גיא נעץ בו מבט ממושך ומיכאל החזיר לו אחד, אבל הוא לא הצליח להחזיק את מבטו מולו והסיט את עיניו אחרי כמה שניות. "יופי." הוא שמע אותו אומר בעליזות. "עכשיו אתה חייב להקשיב לי." רגע מה? הוא היה מוכן להקשיב לו קודם. גיא עשה את זה כדי לחייב אותו?

מיכאל נאנח בתבוסה והרפה את כתפיו הקפוצות. "דבר."