בגידה

בזמנו הייתי בן תשע-עשרה, וכבר הייתי בתואר השני שלי במתמטיקה. באותה תקופה נהגתי לבלות את סופי השבוע בבית, ואת אמצע השבוע במעונות של האוניברסיטה. יצאתי מביתי ביום ראשון אחד לעוד יום של לימודים, וראיתי בדרך כרזה שקוראת לכלל האזרחים להצטרף לצבא האמריקאי כדי להגן על המולדת. התעלמתי מהכרזה ולא ייחסתי לי חשיבות. אף פעם לא הייתי טיפוס צבאי, והדבר האחרון שרציתי לעשות היה להצטרף לצבא.

הגעתי לאוניברסיטה, עליתי לקומה השישית בבניין הראשי וראיתי את סופיה טיילור, בחורה כחולת עיניים בעלת שיער שטני, ושותפתי לחדר במעונות של האוניברסיטה. סופיה, שלא ראתה אותי שבוע, התרגשה לקראת בואי, וחיבקה אותי במשך עשר שניות. לאחר מכן שאלתי אותה מה היא עשתה כשלא הייתי, והיא סיפרה שהיא הלכה עם אבא שלה לדוג. ״מה עוד עשית?״, שאלתי בסקרנות. ״למדתי למבחן בחדו”א״ היא אמרה. ״בלעדיי?, בטח חשבת עליי בכל פעם שמצאת נגזרת שנייה״ אמרתי בגיחוך. בגלל שאני עושה תואר במתמטיקה ולסופיה היו הרבה חורים במערכת, שכנעתי אותה לקחת איתי קורס מתקדם בחדו”א כדי שלא יהיה לי משעמם בשיעורים, ואני תמיד עוזר לה ומתרגל ביחד איתה.

בדרך לשיעור הרגשתי אסיר תודה על כך שסופיה תמיד מצליחה לעודד אותי. גם כשאני במצבים הכי קשים היא תמיד יודעת מה להגיד כדי לרומם את רוחי. השיעור הראשון היה שיעור בחדו”א. כשהגיע הצלצול אני וסופיה כבר ישבנו באמצע השורה השנייה, אחד ליד השנייה. השיעור התנהל עד שסופיה שאלה אותי ״להגיד לג'ון שאנחנו יכולים היום?״. ״לא. אין מצב״, אמרתי, ״זה מסוכן. בטוח יתפסו אותנו״. בשלב זה של הסיפור כדאי שאציין שיש לי ולסופיה חבר מהתיכון בשם ג'ון שנמצא במעצר בית, ואסור לו לראות אף אחד, אבל למרות זאת אני וסופיה נפגשים איתו בערבי חמישי. סופיה התחננה. ״נו בבקשה. אני רוצה לראות אותו. תעשה את זה בשבילי״, היא לחשה לי. הסתכלתי עליה בעיניים. היו הרבה רעשים ברקע אבל התעלמתי מהם. לא הבנתי למה נפגשים עם ג'ון בערב ראשון, זה לא קרה אף פעם. רציתי לסרב, והייתי צריך לסרב, אבל הדבר היחיד שיכולתי להגיד לה הוא ״טוב״. קשה לי להגיד ״לא״ במצבים כאלה. תמיד קיימת אצלי המחשבה שאם אני אגיד ״לא״ אז סופיה תעריך אותי פחות.

״מר קימלמן, האם תוכל לומר לכל הכיתה מה אמרת לחברה שלך? אני בטוח שנשמח לשמוע״ – פרופסור מילר העיר אותי מהחלום בהקיץ שנכנסתי אליו. ״שני דברים: ראשית, אני לא אגיד לך על מה דיברנו. שנית, היא לא חברה שלי״, השבתי בטון נעים כדי לאזן את המשפט האגרסיבי שיצא לי מהפה. ״אז לפחות תעלה ללוח ותחקור את הפונקציה הזאת״, השיב מילר בקול שחצני, ״זאת אחת הפונקציות היותר משונות שתחקור בחייך״. הפונקציה הייתה אכן משונה, בגלל שככל שמתרחקים מהראשית המרחק בין נקודות הקיצון הלך וגדל. אחרי השיעור, הפרופסור אמר לי ״לא ציפיתי שתצליח לפתור את התרגיל הזה״. לא ידעתי מה להגיד לו אז הסתכלתי עליו ואחרי שתי שניות הוא הוסיף ״על חוצפה שכזו תישלח למשרד הדיקן״. ״הדיקן?!״ שאלתי, והפרופסור אמר ״הדיקן״.

הפרופסור ליווה אותי ואת סופיה למשרד הדיקן. המשרד של הדיקן היה מעוצב בצורה מסורתית. שולחן עץ כהה ועבה שמלא בכל החפצים, כיסאו של הדיקן היה גדול ועשוי מעור, והתריסים היו סגורים כדי לבודד את המשרד הזה משאר הקמפוס. כשנכנסים למשרד של הדיקן, תמיד מרגישים חסרי כוח. הדיקן הוא הסמכות העליונה, והמשרד שלו משדר את התחושה הזאת לכל סטודנט שנכנס בדלת. התיישבנו על הכיסא. מילר אמר לדיקן שאני כופר בכל הערכים של האוניברסיטה. שאני מתחיל עם בנות במקום להתעסק במתמטיקה. אני וסופיה הסברנו לדיקן שלמרות מה שהחברה מצפה ממני לעשות במצבי, אני לא מתכוון להתחיל עם סופיה, ושאני כן מתעסק במתמטיקה – ויש לכך הוכחה: התרגיל שפתרתי, שכל שאר התלמידים לא היו מוכנים אפילו לנסות לפתור אותו.

הדיקן שאל ״אם לא התחלת איתה, על מה דיברתם?״. -״אני באמת לא רוצה להגיד״. -״אדון קימלמן, אם לא תפרט אנחנו נצטרך להשעות אותך מבית הספר ולקרוא למשטרה שתטפל בך״. -״איך המשטרה קשורה?״. הדיקן התחיל להתעצבן. היה נראה שאין לו סבלנות לאנשים כמוני ששואלים יותר מדי שאלות. הוא שפשף את העיניים העייפות שלו מתחת למשקפיו ואמר ״אם לא תגיד לנו על מה דיברתם, נקרא למשטרה ונגיד להם שאתה סוחר סמים, או יותר גרוע, מחבל ניאו-נאצי שבוגד במולדת האמריקאית. אתה לא בוגד, נכון?״. ״כמובן שלא״, עניתי במהירות. הדבר האחרון שרציתי באותו הרגע זה שיסווגו אותי כאיום על המולדת. ״אם כך, על מה דיברתם?״, שאל הדיקן. לא רציתי שהוא ידע על המפגשים עם ג'ון. הייתי צריך לחשוב מהר. ״סופיה אמרה לי שהיא טיפלה בחתול שלי כשלא הייתי שבוע שעבר״. הפרופסור לא האמין לי לרגע. הוא מיהר לשאול ״אז למה הסתכלתם אחד על השנייה למשך עשר שניות?״ ״אמרתי לה תודה חברית במיוחד. דרך העיניים״ השבתי. ״זה נשמע קצת חשוד״, אמר הדיקן, ״אבל אני אסלח לך. הראית שלמרות שלא התרכזת בשיעור, אתה עדיין מצליח בו, ואני לא חושב שאתה סוחר סמים. אתה והעלמה טיילור משוחררים, אבל אני במקומך הייתי מוריד פרופיל״. הרגיש לי קצת מוזר שהדיקן זימן גם אותי וגם את סופיה לשיחה אבל הוא לא פנה אליה בכלל, אבל לא ייחסתי לכך חשיבות רבה מדי. התמקדתי בעובדה שלא עשיתי כלום לאף אחד. אני רק התנהגתי לפי הערכים שלי ואז פרופסור מילר הזה מגיע ומבזבז לי את הזמן עם החקירות חסרות התועלת שלו.

אני וסופיה יצאנו ממשרד הדיקן לאכול ארוחת בוקר במסעדה של הקמפוס, ועברנו דרך החצר הראשית. בחצר הראשית עברנו ליד מזרקה ענקית, וסופיה ניסתה להשפריץ עליי קצת מים אבל התחמקתי. אמרתי לה שזו כבר פעם שלישית ברצף שהיא מפספסת, ושאם היא רוצה להצליח, היא צריכה להיות פחות צפויה, ולהשפריץ במהירות. הגענו למסעדה. ״מה תשתו?״, אמר המלצר. סופיה שאלה אותי אם אני רוצה מים אבל אמרתי לה שאני רוצה שוקו חם, אז היא אמרה למלצר ״מים ושוקו חם… ונאכל שני וופלים״.

כמה דקות לאחר מכן ראינו את איאן בלו, חבר שלי ושל סופיה שלומד היסטוריה, וכעת כותב עבודת מחקר על ההיסטוריה של ארה״ב. איאן ישב איתנו ודיברנו על פוליטיקה במשך כמה דקות, עד שסופיה הלכה לשירותים. ברגע שסופיה התרחקה מספיק איאן אמר לי ״אחי אתה חייב להתחיל איתה. פצצה כזאת רואים פעם בחיים. אני גם בטוח שהיא בעניין שלך. אתם גם שותפים לחדר אז זה יהיה מושלם״. מיד הגבתי: ״אני לא בקטע שלה. אני רואה אותה בתור חברה טובה, אבל לא כבת זוג פוטנציאלית.״. ״מה קרה לך? לפני שבוע אמרת לי שהיא אשתך לעתיד״. הסברתי לאיאן שבשבוע האחרון הבנתי שאני לא מוכן לזוגיות, ושירד לי כל החשק להתחיל עם בנות בכלל וסופיה בפרט. איאן הבין אותי. שנינו כל כך שונים אבל איכשהו יש לנו שפה משותפת. ״אז איך הולך לך בצבא?״, מיד שאלתי, והוא השיב לי בהתלהבות ״קידמו אותי לדרגה גבוהה כי הראיתי נאמנות לערכים של המדינה ויכולות גבוהות. אני עכשיו הממונה על בית הסוהר של המחוז״. – ״וואו יפה מאוד! זאת סיבה למסיבה. הערב אנחנו נפגשים עם ג'ון, אתה בא?״, אמרתי לו. ״וואלה לא יודע. אני מת על הסיני הקטן אבל אסור לנו לעשות את זה. אם הצבא יידע שאני נפגש עם פושע נבזי כמוהו ישימו אותי בכלא״, הוא הגיב בקול שקט יותר. כמה שניות לאחר מכן סופיה חזרה, והיא התחילה לדבר עם איאן על כלכלה ואני ישבתי בשקט והקשבתי להם מתווכחים בצורה תרבותית למשך עשר דקות עד שאיאן אמר לי שהשיעור הבא מתחיל עוד כמה דקות. איאן וסופיה היו צריכים ללכת לקצה השני של הקמפוס אז הלכתי לבד.

השיעור הבא היה בתורת הגרפים. השיעור הלך כרגיל אבל כשהתקרבתי לבניין שהשיעור שלי אמור להתקיים בו ראיתי שעומדים שני חיילים בכניסה. התקדמתי לעבר הכניסה וראיתי שהחיילים עצרו כמה אנשים בכניסה לבניין. לא הבנתי מדוע הם עושים את זה אבל בעודי נכנס לבניין אחד החיילים הסתכל על הטלפון שלו, הסתכל עליי, ואמר לי ״שם משפחה ותעודת זהות בבקשה״. אמרתי לו שזהו סט מאוד ספציפי של שאלות. החייל ענה לי ״נכון. מה השם משפחה שלך?״. ״קימלמן״, אמרתי לו בעודי מוציא את תעודת הזהות שלי. ״תיכנס ואל תתחצף לחייל כשהוא מבקש ממך לעשות משהו״, ענה לי החייל בקול אגרסיבי. נזכרתי ששכחתי לשטוף ידיים אחרי האוכל אז שטפתי ידיים לפני השיעור.
אחרי ששטפתי ידיים נכנסתי לכיתה, והשיעור הלך כרגיל. ישבתי באמצע השורה השנייה, ועניתי על שאלה מאוד קשה שאף תלמיד אחר לא הצליח להוכיח. אחרי השיעור, פרופסור לוינשטיין, המורה שלי לתורת הגרפים, אמר לי: ״שמעתי על מה שקרה שבוע שעבר. אני גאה בך. אתה יודע… החיים ינסו להטביע אותך באוקיינוס ואתה צריך למצוא דרך לצוף… זה לא תמיד קל… אבל אסור לך לוותר, שמעת אותי?״. הסתכלתי על פרופסור לוינשטיין וחייכתי. הפרופסור הנהן לי והניח לי ללכת לדרכי.

אחרי השיעור השני היית הפסקת צהריים. ישבתי עם סופיה תחת השמש היוקדת. ישבנו במשך כעשרים דקות ודיברנו, עד שהיא אמרה לי ״אני רוצה להצטרף לצבא. אני מרגישה כאילו כל הזמן הזה חשבתי רק על עצמי ואני רוצה גם לתרום למדינה, להרגיש פטריוטית. מה אתה אומר?״. השבתי ״את יודעת מה אני חושב על הצבא, אבל אני לא פקטור בהחלטה שלך״. התחלתי להרגיש שהשיחה הולכת לכיוון מוזר ואל צפוי. סופיה אף פעם לא דיברה על הצבא. הסתכלתי על העיניים שלה ואמרתי לה שאני שמח שהיא חלק בחיים שלי. היא חיבקה אותי לכמה שניות ואז ראיתי את איאן מתקרב אליי. הוא היה לבוש במדים ולידו הלך חייל נוסף. ״מה המצב איאן?״, שאלתי בהתלהבות. איאן הסביר לי שמחפשים אותי בכל האוניברסיטה, ושהוא צריך ללוות אותי לאולם הספורט. הוא אמר לי שזה מצב לא נעים, ושהוא ניסה לעשות הכל כדי לא להגיע למצב הזה, אבל אין ברירה.

בחוסר אונים מוחלט איאן והחייל הנוסף ליוו אותי לאולם הספורט. העננים כיסו את האופק כשהתקרבנו לדלתות האולם, וליד הדלתות עמדו ארבעה חיילים, שניים מכל צד. ״שם משפחה ותעודת זהות״, אמר לי אחד החיילים. ״קימלמן״, אמרתי לו כששלפתי מכיסי את תעודת הזהות שלי. נכנסתי לאולם והיו שם כעשרים אנשים, חלקם לא היו סטודנטים. בתוך האולם היה חייל שהשגיח על הדלת, וכשטרקו את הדלת מאחוריי החייל אמר לי ״בשבע ייערך משפט שדה בו יחליטו על העונש הראוי לבוגד שכמוך״. אחרי שש שעות משעממות ונטולות אוכל, נכנסו לאולם כמה אנשי צבא בכירים, הדיקן, כל המרצים של האוניברסיטה, ועוד כמה מאות אנשים שכנראה באו לצפות במשפט. האנשים הקיפו אותי ואת שאר הנאשמים מכל הכיוונים, ואנשי הצבא אמרו לנו לעמוד בשורה. עמדתי באמצע השורה, כשבדיוק מולי היה מקומו של מפקד הצבא. כמה אנשים אחרים נשפטו, ונגזר על האיש שעמד לימיני גזר דין מוות בגלל שלטענתם הוא ״מזהם את החברה האמריקאית ופוגע בלכידות של העם״. כעת הגיע תורי. אני מול המפקד. שמעתי את הגשם יורד בחוץ והבנתי שאין לי מנוס. אין דרך לברוח.

״שם משפחה״, צעק המפקד. ״קימלמן״, עניתי בשקט. ״מהו הלאום שלך?״, הוא שאל. ״אמריקאי. נולדתי וגדלתי באמריקה״, עניתי לו. ״ברור, ברור, אבל מאיפה המשפחה שלך הגיעה לאמריקה?״, הוא שאל. ״מגרמניה״, עניתי לו. ״חבל שפשעת, מר קימלמן, לאנשים כמוך יש מקום של כבוד בחברה האמריקאית״, אמר מפקד הצבא, ״אבל אתה מודע לפשע שביצעת״. ״איזה פשע?״, שאלתי. ״האם זה נכון שאתה נפגש עם בחור אסייתי בשם ג'ון צ'אנג בערבי חמישי?״. השתתקתי. לא רציתי לחוות שוב את אותו הכאב. ״לא. חקרתם אותי במשך שבוע לגבי זה, והגעתם למסקנה שאין מספיק ראיות לכך, מסקנה שנשמעת לי הגיונית כי אני לא נפגש עם בחור בשם צ'אנג״.

חשבתי שהתחמקתי מעונש אבל המפקד הראשי אמר לי שיש לו הקלטות שבהן אני מצהיר בצורה מפורשת ואז הוא הראה לכל הקהל שני סרטונים שצולמו היום מהשיחות של עם סופיה ואיאן. בסרטון הראשון סופיה שאלה אותי אם להגיד לג'ון שאנחנו יכולים היום ואמרתי ״טוב״, ובסרטון השני רואים אותי אומר לאיאן ״הערב נפגשים עם ג'ון, אתה בא?״. אמרתי למפקד הצבא שיש לי חבר אחר בשם ג'ון שאני נפגש איתו בערבי ראשון. ״אל תשחק איתי משחקים, קימלמן״, אמר מפקד הצבא. העיניים החומות שלו נתנו בי מבט רצחני. ״איך השגתם את הסרטונים האלה?״, שאלתי. -״יש לנו עיניים בכל מקום. מר קימלמן, אתה אשם בתמיכה בגורמים פושעים ובבגידה בכל החברה האמריקאית. יש לך בקשה אחרונה לפני שילוו אותך לחדר ההריגה?״.

הקורסים במתמטיקה לא הכינו אותי לרגע הזה. הגשם יצר רעש מעצבן כשירד על גג האולם. ישבתי וחשבתי, ולא הבנתי מה לעשות, עד שהבנתי שאני יכול להשתמש באופן בו מפקד הצבא חושב עליי נגדו. ״לא הייתי קורא לזה בקשה כי אין לך שום כוח עליי בנקודה הזאת״ – אמרתי. מפקד הצבא נראה מבולבל. הוספתי – ״כמה אנשים יש בחדר הזה? בערך 250, נכון?״. כולם השתתקו. כל העיניים בחדר התמקדו בי. ״אפשר שנייה להוציא את המחשב הנייד ואת המחשבון שלי מהתיק?״, שאלתי את מפקד הצבא. במשך שניות אחדות הוא לא הבין לשם מה אני צריך מחשב נייד ומחשבון ברגעים האחרונים שלי על אדמת כדור הארץ, אך מכיוון שהאירועים שקרו לאחר מכן היו כל כך לא צפויים, ומפקד הצבא לא יכל לצפות לבואם, הוא הסכים לבקשתי.

התקדמתי לאט לעבר הדלת והנחתי את המחשב הנייד ליד הדלת. ״אדון מפקד הצבא, מה שהנחתי ליד הדלת אינו לפטופ, אלא פצצה שאני יכול להפעיל בלחיצה על כפתור הכפל במחשבון הזה. ברגע זה כל המדינה הזאת נמצאת תחת השליטה שלי ויש לך שתי אפשרויות: האחת, לשחרר אותי והשנייה, למות. תחשוב על זה, אם אתה מת גם המדינה מתה יחד איתך. אתה בן אדם פטריוט, ואני מניח שאכפת לך מהחיים של עצמך. לא היית רוצה למות, נכון?״. מפקד הצבא הרגיש חסר אונים. כל האנשים בקהל הצטופפו בקצה השני של החדר יחד עם אנשי הצבא. הדרך החוצה הייתה סלולה. יצאתי לאט מאולם הספורט.

״אני זכאי!״ אמרתי לחייל ששמר על דלת האולם מבחוץ. הלכתי בקצב רגיל כדי שהחיילים שעמדו בחוץ לא יחשבו שאני בורח. התרחקתי מהאולם ואז התחלתי לרוץ. כמה שיותר מהר. ירד גשם זלעפות. ארובות השמיים נפתחו. אף אחד לא ראה אותי בוכה בגשם כשרצתי הכי מהר שיכולתי לחוף הקרוב. ראיתי סירה עם משוט על הרציף עם קצת אוכל בתוכה ולקחתי אותה. התחלתי לשוט. הגשם הפסיק. אני בלב ים מעל כל המים. הגעתי לנקודת האל-חזור. אני הבוגד. אויב הציבור. חשבתי לרגע אם מה שאני עושה זה המעשה הנכון, אבל מהר מאוד הגעתי למסקנה שהספקות בהחלטה שלי לברוח מזעזעים וחסרי משמעות כמו להסתכל אל הרצפה באמצע נפילה מצוק, אחרי שאני החלטתי לקפוץ ממנו. אני בן אדם חופשי ואני לא חי במדינה דיקטטורית.