הדרך לאוצר-פרק 8

בקופסא היו מונחות תמונות אחדות. הסתכלתי עליהן מקרוב, וזיהיתי שם את אימא שלי. בכל התמונות היא הייתה נראית צעירה, עוד הרבה לפני שאני נולדתי. היא נראתה יפיפייה, שיערה היה ארוך בצבע דבש, וגופה היה חטוב מאוד.
היא לבשה בגדים פשוטים ומרופטים. הבעת פניה הייתה נחושה, חזקה ועוצמתית. באחת התמונות, היא צולמה עם אישה. היא הייתה נראית מעט מבוגרת מאימא שלי, זהובת שיער, ונמוכת קומה. הן הצטלמו מחובקות. לא הצלחתי להבין איפה הן נמצאות, היא נראות כאילו הן עומדות לצאת לפעולה חשאית כלשהי. כאשר עזבתי את התמונה, הבחנתי במשהו שכתוב מאחוריה.
"במחתרת שלנו. מתחת לאדמה הצדק נעשה".
1957, 2 לאפריל.
אימא שלי הייתה חלק ממחתרת? הייתי אומרת שזה די מפתיע, זה לא אופייני לה בשום צורה כלשהי. אם אני עושה אחד ועוד אחד, סביר להניח שהמחתרת הזאת נועדה כדי לפעול נגד השלטון. אימא שלי הייתה מורדת. היא פעלה כדי להציל את האנשים סביבה, כדי לנסות להפסיק את החוסר שוויון שהופנה ועדיין מופנה כלפי האזרחים במערב העיר.
כפי שזה נראה כיום, אני אתפלא אם המחתרת הזאת עדיין קיימת.
אם אימא שלי הייתה במחתרת הזאת לפני שנולדתי, אז בטח שהיא גילתה שהיא בהריון, היא בחרה לעזוב אותה על מנת שלא לסכן אותי. אני מניחה שהלב שלה נמצא איפה שהמחתרת, ואיפה שהמחתרת נמצאת, שם נמצא שם האוצר.
אספתי את התמונות לידיי ולקחתי אותך לחדרי. סימסתי מהר לניקו.
כתבתי לו על כל מה שגיליתי אך הוא לא ענה. החזקתי את טלפון בידי בחוסר סבלנות וחיכיתי להודעה אך לפתע נשמעה דפיקה בדלת. לפי הדפיקה העדינה והשקטה, ידעתי שזאת איזבלה. היא לא חיכתה לאישור, ונכנסה.
"ארתור ביקש ממני לקנות כמה דברים למסיבה מחר, תרצי להצטרף אליי? אם מתחשק לך כמובן." היא אמרה בחיוך.
אם לומר את האמת, כל מה שרציתי באותו הרגע הוא להמשיך להישאר צמודה לטלפון במקרה וניקו יראה את ההודעה שלי, אבל חשבתי שלאיזבלה לא תזיק חברה, ואסור לי להיות גסת רוח כלפיה.
"בטח, אני אבוא איתך." אמרתי בחוסר התלהבות.
"יופי! תתארגני מהר ונצא, לפני שיחשיך." היא אמרה בעליזות ויצאה מהחדר.
ניגשתי לסדר את שיערי שהיה פרוע כמו תמיד, ולבשתי על עצמי עליונית חמימה כיוון שלאחרונה נהיה קריר מאוד בערבים.
לפני שיצאתי מהחדר, בהיתי בטלפון שלי שוב. לא הפסקתי לחשוב אפילו לשנייה על ניקו. מה הוא עושה עכשיו, האם הוא עסוק? אני בטוחה ברגע שהוא יראה את הודעה שלי הוא יהיה שמח. האוצר קרוב אלינו, רק צריך לחפש את המחתרת. השתוקקתי לפגוש אותו שוב ולדבר איתו על כך. עצם המחשבה עליו, גרמתי לי למבוכה. יכול להיות שאני מייחסת לו חשיבות רבה מדי? כנראה שזה בגלל שמעולם לא דיברתי עם בחור. אני לא אתפלא אם לניקו יש ניסיון רב עם בנות, בכל זאת… הוא די נאה. אפילו נאה מאוד. בכל מקרה, אני צריכה להפסיק לחשוב עליו. הרי אין בינינו כלום. הוא רק השותף שלי, לבינתיים.
__________________________
איזבלה ואני הלכנו לאורך השביל צמודות זרוע בזרוע. המרכז הקניות היה במרחק של כמה מטרים מאיתנו, ויכולנו לראות את האורות המנצנצים שזהרו ממנו. האוויר היה צלול ונעים, וכיוצא מן הכלל לתקופה האחרונה מצב הרוח שלי היה טוב. בהתחלה איזבלה קנתה את הדברים למסיבה מחר.
הרבה מאוד בקבוקי יין ושמפניה, פירות רבים, וכל מיני סוגי שוקולדים ועוגות יקרות.
ככה ארתור נוהג לארח את האורחים שלו. אם לומר את האמת, הוא בעיקר דואג שהכוסות שלהם תמיד יהיו מלאות, כל השאר זה סתם בשביל להרשים.
לאחר שהתעכבנו במכולת, המשכנו לטייל בשלווה בין החנויות. הרבה נשים נכנסו ויצאו מהן עם לפחות חמש שקיות בכל יד. פתאום איזבלה משכה בידי ונעצרה ליד אחת מהן.
"אני חושבת שאת צריכה שמלה חדשה, מה את אומרת?" היא אמרה בחיוך.
"שתינו יודעות שאת זקוקה לשמלה יותר ממני. בעיקר בגלל שמחר סטיבן יראה אותך…" קרצתי לה.
סטיבן זה הבן הבכור והיחיד של מתילדה, המורה שלי. הוא עובד ביחד עם ארתור. איזבלה נתקלה בו פעם אחת, כשהוא בא לבקר את אותנו, ומאז היא התאהבה בו. אני לא חושבת שהוא מרגיש גם ככה כלפיה, אבל אי אפשר לדעת. איזבלה הסמיקה במהירות ולחייה נהיו אדומות.
"ליזה, הוא לא יסתכל עליי גם אם אלבש את השמלה הכי יפה שיש." פרצופה הפך לעצוב.
"אוי נו באמת, אל תגידי זאת. את מהממת, מבחוץ ומבפנים עוד יותר. הוא פשוט לא מכיר אותך. בגלל זה כדאי שתמשכי את תשומת ליבו, ואני אגרום לכך." אמרתי בביטחון.
"איך?" היא שאלה בסקרנות.
לא עניתי לה, וגררתי אותה אל החנות שעצרנו לידה. עברתי ברפרוף סביב הקולבים וחיפשתי משהו שיתאים לאיזבלה. היא גבוהה ויש לה גזרה יפה מאוד, לכן כל מה שהיא תשים על עצמה יתאים לה. לאחר שהסתכלתי על השמלות, לקחתי לידיי כמה שנראו לי הכי מתאימות לטעמה העדין של איזבלה.
לאחר כמה זמן, איזבלה ניגשה אליי עם השמלות שהיא לקחה, וביחד ראינו מה הכי מחמיא לה.
לבסוף היא בחרה בשמלה בצבע תכלת בהיר מבד סאטן, שגלש על גופה הדקיק בצורה מושלמת. שרווליה היו ארוכים ומעוטרים בציורי פרחים עדינים. היה לה מחשוף בצורת לב והיא חשפה קצת עור מגבה.
"איזבלה את נראית מדהים. אפילו סטיבן לא יוכל להישאר אדיש אלייך מחר." הסתכלתי עליה, ולרגע קיוויתי שאני צודקת. הדבר האחרון שאני רוצה זה שאיזבלה תתאכזב.
"תודה ליזה, אני שמחה שיש לי אותך" היא חיבקה אותי.
"ולי אותך" חייכתי אליה.
לא קניתי לי גם שמלה מהסיבה הפשוטה שהארון שלי מפוצץ בשמלות שחצי מהן עוד לא יצא לי בכלל ללבוש. יצאנו מהחנות בתחושת סיפוק ולאחר שטיילנו עוד קצת בשדרה עצרנו בגלידרייה וקנינו גלידה. אני בחרתי גלידה בטעם פיסטוק ואיזבלה בטעם תות וניל. כמובן שהייתי חייבת לטעום גם מהגלידה של איזבלה, ואיכשהו לא הפסקתי לאכול ממנה.
"בואי פשוט נתחלק בה. ידעתי שלא היית צריכה לבחור בפיסטוק." היא צחקה.
פתאום, שמענו צעקות. כמה בחורים התקרבו לאזור שלנו והחלו לזרוק אבנים. כל האנשים מהרו לברוח ולמצוא מקום מחסה. אני ואיזבלה התחלנו לרוץ ולהתקדם אל עבר היציאה מהמרכז. הבחורים ניסו להיכנס אל החנויות במטרה לשדוד אותן. הם המשיכו להתפרע ולתקוף את מי שעצר בעדם על ידי זריקת נפצים. הרעש היה חזק כל כך. המשכנו להתחמק מהמהומה מהר ככל שיכולנו, בעוד שהגלידה נמסה בידינו. מבטי נתקע על אישה ששכבה על הרצפה, מדממת. צעקות רבות נשמעו סביבנו. רציתי לרוץ אל האישה המסכנה אך איזבלה משכה אותי בכוח. רצנו בלי הספקה עד שלאחר כמה דקות עצרנו, כשחשבנו שהיינו מספיק רחוקות מהבלגן. איזבלה נלחצה מאוד, ואפילו התחילה לבכות. ניסיתי להרגיע אותה בזמן שחשבתי על הבחורים ההם. אין ספק שהם ממערב העיר.
האם זאת הדרך שלהם כדי להתנקם? המשכנו ללכת, עד שלפתע הבחנתי בצל של שלושה בחורים. משכתי בכוח את איזבלה ונסנו על נפשנו.
לצערנו, הם חסמו אותנו משני הצדדים. עמדנו חסרות אונים, מקוות שנוכל להינצל מהם.
"מה אתם רוצים?" יריתי לעברם בכעס.
"רק את הכסף שמגיע לנו" אחד מהם אמר והסתכל עליי בפראיות.
"ואתם חושבים שתוכלו להשיג אותו מאיתנו?" אמרתי בתקיפות.
"למה לא? זה לא שאתן יכולות לעשות משהו בנידון." הוא צחק.
שלושתם היו עם מסיכות עד קצה אפם, כך שלא ראיתי את פניהם. הם התקרבו אלינו, ניסינו לברוח אך הם עצרו בעדנו.
"לאן אתן חושבות שאתן הולכות?" הבחור התקרב אלינו ואיתו השני.
האחרון לא זז. הם המשיכו להתגרות בנו והחלו לגעת בנו עד שהשלישי והנמוך מהם עצר אותם.
"הי, הבחורות האלה לא אשמות בכלום. בואו נעזוב אותן בשקט." קולו היה נשמע קליל אך תוקפני בו זמנית. זיהיתי את הקול הזה.
"אתה רציני? מה השתפנת עכשיו?" הם התרחקו מאיתנו קצת אך לא לגמרי.
"תתרחקו מהן, עכשיו. השגנו את מה שרצינו עכשיו בואו נלך." הוא הוסיף.
"לא השגנו מספיק. חוץ מזה שיהיה נחמד אם הן יארחו לנו חברה…" הוא גיחך.
"תעזוב אותי חתיכת מגעיל!" צעקתי.
הוא המשיך לגעת בי. נאבקתי בו בכוח עד שניקו, אם הוא באמת ניקו והניחוש שלי לא טועה, נתן לו אגרוף והוריד אותו ממני. הבחור השני והגבוה התנפל על איזבלה אך עזרתי לה להדוף אותו ממנה. הוא בא לתקוף אותה שוב אך ניקו הגן עליה עם גופו.
"אחי אתה נורמלי?" הבחור צעק לעברו.
"אני לא אגיד זאת עוד פעם. תעזבו אותן!" ניקו היה נראה מאיים ונחוש.
"איך שאתה רוצה, רק תזכור שאתה כבר לא מי שמחליט כאן. לא לעוד הרבה זמן." הם התרחקו מאיתנו באיטיות. נשמתי לרווחה.
"את בסדר?" שאלתי את איזבלה בדאגה.
היא הייתה נראית מפוחדת, וגופה רעד. מיהרתי לחבק אותה. כשהתנתקתי ממנה שמתי לב שאחד מהבחורים עדיין עומד לידנו. ניקו.
הוא הסיר מעליו את המסיכה, וחשף את פניו.
"ידעתי שזה אתה! שנייה, אתה באמת חלק מהכנופיה הזאת?" שאלתי בקול רם. הוא לא ענה. איזבלה נראתה שהיא מנסה להבין מה הולך כאן.
"למה לקחת חלק בזה? האנשים שפגעו בהם הנפצים והאבנים לא אשמים!" צעקתי.
"ואנחנו כן?" הוא שאל בזעם.
"אף אחד מהצדדים לא אשם. אבל לפעול בצורה כזאת… זה לא עושה אתכם פחות גרועים מארתור והשאר!" הטחתי בו.
"מה שעשינו עכשיו לא היה במטרה לפגוע באותם האנשים. זה היה במטרה להוכיח לאנשים המנוולים האלה שלוקחים מאיתנו כל מה שהם רק רוצים, שאנחנו לא שותקים יותר!" קולו התחזק ונהיה עוצמתי יותר.
"יש דרכים אחרות ניקו. בחיי, אתה חושב שמה שעשיתם עכשיו ישפיע עליהם? זה רק ייתן להם עוד סיבה להפלות אתכם."
"אני כן יודע שזה לפחות יגרום להם להיות מודעים אלינו! אלפי אנשים גוועים ברעב. ילדים קטנים, משפחות שלמות! את ראית בעצמך באיזה תנאים אנחנו חיים, אז באמת ליזה. אני באמת חושב שאתם תמשיכו לחיות גם אם ישדדו לכם כמה חנויות מסכנות." קולו נהפך לחלש ורגיש.
"אני לא מדברת כאן על החנויות, מצידי שגם תשדדו את כל הכסף מהבנקים, מה שאכפת לי ממנו הוא המחיר שאנשים חפים מפשע משלמים." אמרתי בעצב.
"גם לי, למרות שזה לא נראה כך." שתקתי.
"ליזה" הוא התחיל לומר ברכות אך קטעתי אותו.
" ניקו, שיהיה ברור. אני תומכת בך, פשוט לא חשבתי שתיקח חלק במעשה שכזה." הסתכלתי עליו במבט מאוכזב.
"ליזה תביני אותי, אני צריך אותך איתי… " הוא אמר וחיכה לתשובה. הסתכלתי עליו במשך כמה שניות ורציתי להמשיך לדבר איתו על האוצר, על המסיבה מחר ועל זה שאני לא יכולה להוציא אותו ממחשבותיי אך איזבלה הפריעה לנו.
"טוב, אנחנו צריכות ללכת הביתה, כבר מאוחר. תודה לך… ניקו? על שעזרת לנו." היא אמרה בקול מפוחד והתחילה לגרור אותי הרחק ממנו.
"מאיפה את מכירה את הבחור ההוא? אתם חברים או משהו כזה?" היא שאלה בפליאה.
"סתם פגשתי אותו איפשהו ונתקלתי בו עכשיו" ניסיתי להישמע כנה.
"לפי איך שדיברת איתו, כנראה שאתם יותר מסתם מכרים לא?" היא שאלה בהתלהבות.
"זה די מסובך, אבל אפשר להגיד שהוא ידיד שלי." חייכתי חיוך קטן.
"אם אלו הידידים שיש לך…" היא אמרה. לא הבנתי אם זה במובן טוב או רע.
"תפסיקי לקשקש, בואי כבר" אמרתי בקול רם. שיננו את הליכתנו למהירה ולאחר חמש דקות הגענו הביתה. אם להגיד את האמת, לא ציפיתי שניקו יהיה אחד מהבחורים האלו, אבל בכל זאת. אני יכולה להבין אותו ואפילו אני מסכימה עם מה שהם עשו, רק חבל שאנשים נפגעו מכך. כמו שכואב לי על האנשים במערב העיר, כך גם כואב לי לראות אישה שקיבלה מכה בראש מאבן ואיבדה את ההכרה. אני לא יכולה לבחור צד שמדובר בחיים של אנשים, וזה הדבר שהכי מפריע לי כרגע. יותר מהכל.
——————————————————
אמש ישנתי כמו שלא ישנתי הרבה זמן. לא התעוררתי אפילו פעם אחת, ושום דבר לא הסיח את דעתי משינה, כנראה שזה היה בגלל שהייתי עייפה מאוד.
מה שקרה אתמול, זה תוצאה מההתפלגות שקיימת בעיר.
בקצב הזה, המתח והיריבות בין אנשי המעמד העליון לבין המעמד הנמוך ביותר, רק תתעצם. ואסור שזה יקרה. אם רק ארתור והאנשים שעומדים לצידו היו מבינים שהם לא יכולים להתייחס לאנשי מערב העיר כאילו הם הבובות שלהם, המצב היה שונה.
כעת, אני מרגישה שהמוח שלי עומד להתפוצץ, וזה עוד לפני מסיבת הבחירות של ארתור שתתקיים הערב. אם הכל ילך לפי התכנון, ניקו אמור להגיע למסיבה בתור אורח, להתיידד עם ארתור ולהסיח את דעתו בזמן שאני פורצת אל הכספת וגונבת משם את הכסף. לאחר מכן, ניקו ייתן לאנשים במערב העיר את הכסף שלהם בחזרה. זה אמור להצליח, הסיכויים שארתור יחשוב שאני זאת שגנבה את הכסף לא כאלה גבוהים, במיוחד שהולכים להיות שם הרבה אנשים.
לאחר ששטפתי את פניי, ולבשתי את אחת מן השמלות שתפרתי בעצמי, ניגשתי אל ארוחת הבוקר שהכינה איזבלה. היא נראתה עדיין המומה ממה שקרה אתמול. היא באה להתיישב בשולחן אך ארתור עצר אותה.
"איזבלה את מוכנה לתת לי ולליזה פרטיות לכמה דקות?" הוא שאל בנחת.
"כמובן" היא אמרה בחשש והלכה. פרטיות? זה הולך להיות מעניין. ארתור ישב בשולחן ולגם מהקפה שלו. הישיבה שלו הייתה מתוחה ורצינית כתמיד. מעניין מה הוא הולך להגיד לי.
"שמעתי מה קרה אתמול במרכז הקניות. איך את ואיזבלה הצלחתן להגיע בשלום הביתה?" לשמוע אותו מדבר ככה, כמו אב שדואג לשלום בנותיו, כל כך החליא אותי.
"מה זה משנה איך? העיקר שהגענו בשלום." אמרתי בעוקצנות.
"ובכן, אני שמח. אני אדאג לכך שבחורי הטינופת האלה ישלמו על כך." הוא אמר בקול רם.
"אני רוצה לשאול אותך שאלה. למה אתה חושב שהם עשו את זה? זאת אומרת, כנראה שהם רוצים למחות, אחרת הם לא היו עושים את כל המהומה הזאת."
"לאן את חותרת ליזה?" הוא עזב את כוס הקפה והניח אותה בחוזקה על מרכז השולחן. לא נרתעתי ממנו.
"אתה יודע לאן. אתה יודע טוב מאוד ארתור. אגב, איך הולך עם מציאת האוצר? כבר מצאת אותו?" שאלתי בשקט.
"אימא שלך הייתה מספיק נבונה כדי להחביא אותו במקום שאף אחד לא יחשוב עליו. לשמחתך הרבה, אני עדיין עסוק בלמצוא את המיקום שלו, לכן הוא עדיין לא אצלי. אבל הוא יהיה בקרוב." הוא היה נשמע כל כך בטוח בדבריו. הידיעה שאני קרובה למציאת האוצר יותר ממנו, שימחה אותי.
"אלו חדשות טובות, כבר פחדתי שתגיד לי שהוא כבר בידייך." חייכתי בזדוניות.
"אני חושב שאת מתחילה להתחצף! חשבתי שכבר סגרנו את הנושא הזה לא? תפסיקי לדחוף את האף שלך. פשוט תיהיה נערה שקטה שכל מה שמעניין אותה זה לקרוא ספרים ולתפור שמלות!" הוא צעק. הצלחתי לעלות לו את הפיוז.
"אני לא אחת מהחברים המשוחדים שלך שאתה יכול להשתיק אותי! אולי הם ושאר האנשים כאן עיוורים למה שקורה בעיר הזאת, אבל אני לא." המשכתי להתגרות בו.
"אני מזהיר אותך. אם ובמקרה את תנסי להרוס הערב את המסיבה, או לחבל בה את המוניטין שלי, אני לא אעבור על כך בשתיקה." הוא התקרב אליי עד שחשתי בהבל פיו. תחושת פחד קלה עברה בי. אבל לא נתתי לה להשפיע עליי.
"אתה לא מפחיד אותי" אמרתי בביטחון.
"חבל מאוד. את צריכה לפחד, את צריכה לחשוש ממני ליזה. את לא יודעת למה אני מסוגל." הוא אמר בקול שקט ומצמרר וקם בסערה מהשולחן.
היה שקט במשך שניות ארוכות. הייתי גאה בעצמי, על איך שעמדתי מול ארתור. אני לא יודעת מאיפה האומץ שלי מגיע, אבל אני מקווה שהוא יישאר. אני צריכה אותו לזמן הקרוב.