פגישה מקרית
זה היה במוזיאון לאמנות. אירוע פתיחה של תערוכה חדשה. אירוע עתיר מוזמנים ומזדמנים.
"מה שלומך? שנים שלא נפגשנו" הוא אמר בקול בוטח כשעל פניו מרוח חיוך רחב. הוא טפח בכף ידו על כתפי וקרב אלי בתנועת גוף של טרום חיבוק סחבקי.
נרתעתי לאחור והתבוננתי בו. לא היה לי שמץ של מושג מי הוא.
פנים עגלגלות, שיער דליל, שיניים מצהיבות (עדות מפלילה לצריכת ניקוטין, חלפה מחשבה במוחי), עיניים קטנות ושקועות שצבען לא מוגדר מבעד לאפלולית של עדשות משקפיו העבות (עדות לדיאופטריה קיצונית, חלפה מחשבה במוחי).
הוא היה לבוש במכנסיים אפורים וחולצת תכלת קצרת שרוולים שכל כפתוריה רכוסים עד האחרון שבהם. גם זה הלופת בטבעת חנק את הגרון. כפתור שאני נהגתי להשאיר פתוח אפילו כשהיה עלי להתהדר בעניבה.
השפלתי עיני ומקדתי מבטי בחולצה, ששוליה היו תחובים ברשלנות מה במכנסיו. ניכר בה שהיא לא זכתה למגע מגהץ מאז שחולצה ממדף החנות.
"ברוך השם" עניתי ביובש נעדר חמימות, "הכל כרגיל, על מי מנוחות" הוספתי. כמעט ונפלט מפי "ואיך אצלך?" אך עצרתי בי בעוד מועד.
"לא יאומן" קרא בהשתאות "אפילו הקול שלך לא השתנה". "ומה שלום איציק?" המשיך באותה הנשימה בעודי מנסה, לשוא, לתהות על קנקנו.
איציק ??? אני מכיר כמה איציקים, אך אף לא אחד מהם דגדג ולו גם תא עצב נשכח או עורר איזו שהיא סינפסה רדומה של הקשר לאיש הזה. תהיתי אם מנגנון החיפוש האסוציאטיבי בארכיון קודקודי השתבש.
מתי לכל הרוחות פגשתי אותו? סרקתי במהירות את קורות חיי מהגיל הרך עד היום – גן הילדים, ביה"ס העממי, התיכון, הטכניון, הצבא, מקומות העבודה, מילואים, חוגים חברתיים ברדיוסים שונים, בריכות השחייה –
נאדה, גורנישט מיט גורנישט. מעולם לא ראיתי אותו.
למזלי הוא הבחין לפתע במישהו אחר, נופף בידו ונפרד ממני במילמול מתנצל "נדבר אחר כך, ראיתי ידיד אחר שלי ואני חייב לעדכן אותו במשהו, להתראות ואל תשכח למסור ד"ש לאיציק".
"בוודאי" הבטחתי, "שלום וכל טוב" חתמתי את השיחה באנחת רווחה.
טרוד בנסיונות סרק לדלות את דמותו מתהום הנשייה, המשכתי לעקוב אחריו.
הוא ניגש אל גבר מבוגר, חנוט בחליפה כהה, שעמד בפינת האולם והתבונן באחת התמונות. הם שוחחו במשך דקות ארוכות ואז קלטתי את דמותו שועטת לכיוון השירותים.
איתרתי את הגבר המבוגר שנעצר בינתיים ליד תמונה אחרת וסקר אותה בעיון רב.
"סליחה אדוני, אני זקוק לעזרתך. תוכל בבקשה להקדיש לי כמה שניות מזמנך", פניתי אליו בהיסוס.
"תלוי, במה דברים אמורים?" השיב באדיבות.
"מיהו האדם שזה עתה שוחחת עימו ?" שאלתי בסקרנות גלוייה וכדי להרגיע אותו ציינתי שאיני נמנה עם חוקרי השב"כ, המשטרה או כל אירגון ממשלתי מה שאולי עלול היה להשתמע מתנועות עיני שפזלו לכיוון השרותים, לוודא שמושא חקירתי אינו בטווח שמיעה.
רציתי להסביר מדוע אני מביע עניין באותו פלוני, אך הוא הקדים אותי.
"לא יודע מי הוא. למיטב זיכרוני דרכינו לא הצטלבו אף פעם. בעצם, אין לי ספק בכך. לא ברור לי למה הוא פנה אלי בכלל כאל ידיד ותיק. הוא גם דרש בשלומה של ברוריה. אני לא מכיר אף ברוריה. אולי אתה מכיר את ברוריה?".
"אולי איציק מכיר אותה", לחשתי לעצמי במבוכה.
תגובות (2)
נכנסתי לסיפור הזה ממש במקרה, ואני שמחה שכך.
הוא מסופר בדרך אגבית שכזו, אחת שמתאימה לפגישות מקריות כמו האחת שמדובר עליה.
אהבתי את איך שהכנסת פרטים על כל דמות, בין אם דרך עיניו של המספר על זה שפתאום התחיל לדבר איתו ובין אם עליו דרך האבחנות שלו על אחרים.
אני חושבת שאני מנתחת את הקטע הזה קצת יותר מדי, ותוהה לעצמי אם לאותו אדם יש גם בעיית זיכרון מסוימת או שהוא פשוט נהנה לפנות לאנשים אקראיים.
דבר אחד שהפריע לי: פיסוק בסוף מרכאות כשאנשים מדברים. שמתי לב שפיסקת רק שזו הייתה שאלה, וגם אז הוספת נקודה גם אחרי הסגירה, כשאין בה צורך.
כשדמות מדברת, מה שבתוך המרכאות נחשב משפט לכל דבר ועניין ויש לפסק בתוכו ובסופו (אם לאחריו יש פועל שקשור ישירות לדיבור, מסיימים בפסיק. אם הפועל מתאר פעולה שונה, מסיימים בנקודה.) כמו שמפסקים בכל משפט אחר.
בכל מקרה, קטע חביב, קצר וקולע. אהבתי :)
חן חן על התגובה וההערה הדיקדוקית (תחבירית). אני מכיר את כללי הפיסוק ונוהג לפסק גם ציטוטים דפונים במרכאות. ממבט ראשון נראה לי שאכן הם פוסקו כהלכה. אבדוק במשנה זהירות כשאשב אל מול המקלדת.
בכל מקרה שמח שאהבת. אשמח להתיחסותך גם על עשרות הסיפורים האחרים פרי מקלדתי שפרסמתי באתר בשנה האחרונה.
תודות.