היי וערב טוב לכול מי שניכנס אז... סיפור קצר שהרגע כתבתי מקווה שתהנו:) (ואם יש שגיעות או משהוא לתקן אשמח אם תכתבו לי)

אדישות

05/05/2021 349 צפיות 2 תגובות
היי וערב טוב לכול מי שניכנס אז... סיפור קצר שהרגע כתבתי מקווה שתהנו:) (ואם יש שגיעות או משהוא לתקן אשמח אם תכתבו לי)

אני מרגישה אדישה בעצם אני לא מרגישה שום דבר אני מסתכלת מסביב ושום דבר לא נירא מוכר, הכול רחוק כאילו הוא מתקיים במימד אחר וכל מה שאני יכולה לעשות זה להיסתקל. לראות איך החיים עוברים אנשים באים והולכים מבחנים באים ומיואשים מימני, חברות אמיתיות ממזמן כבר אין. ואני? לא אכפת לי רק יושבת וצופה כאילו זה סרט, הלימודים, הבעיות, הצעקות. אני לא יודעת אם קשה לי או עצוב לי אני רק יודעת שאני לא שמחה. למרות, למרות שיש פעמים שפשוט בא לי לצרוח לצרוח עד שאני יאבד את הקול עד שירדו לי דמעות שמסרבות להופיע…


תגובות (2)

הסיפורון הזה מזכיר לי בדיחה על אחד שהתלונן לפסיכולוג:
"דוקטור, הבעיה היא שכולם מתעלמים ממני."
הדוקטור בתגובה:
" הבא בתור…"

ביקשת משוב על "שגיעות". בכוונה? (המילה היא "שגיאות").

נתחיל בפיסוק. נסי לקרוא בקול את מה שכתבת. בכל מקום שנדרשת הפסקה של שטף הקריאה (בין מתודית ובין לנשימה) – יש להוסיף סימן פיסוק כלשהו.
לכל משפט צריך להיות נושא יחיד. משפט מסתיים בנקודה.

עברית:
"שום דבר לא (נירא)[נראה] מוכר" – סוגריים עגולים- להשמיט; רבועים- להוסיף.
"להיסתקל" –> "להסתכל". אפשר גם "להביט", "לצפות" או "להתבונן".
"מיואשים מ(י)מני" – היו"ד מיותרת.
"למרות", "לצרוח" – הכפלת את המילים ללא סיבה תוכנית. אולי בטעות.
"עד שאני (י)[א]אבד את הקול" – אותיות אית"ן: אני אעשה, הוא יעשה.

ניסוח:
מבחנים לא יכולים להיות 'מיואשים'. בוודאי שלא 'ממך'. אולי את זו שהתייאשה מלהצליח במבחנים, או גרוע יותר ממטרתם.
"חברות כבר מזמן אין [לי]" – כל משפט חייב נושא.
"(למרות ש)יש פעמים שפשוט…" – אין פה ניגוד למשפט הקודם, אלא המשך והרחבה של אותו הרעיון.

עימוד:
אחרי "מבחנים באים [והולכים.] – לרדת שורה, ואז "[אנשים] מיואשים ממני".
אחרי "הצעקות." – לרדת שורה. רצוי להוסיף שורה רווח. משפט שפותח פסקה עוצמתי יותר מאשר משפט שהוא חלק מפסקה. "אני לא יודעת…" זו פסקת פאנץ', היא ראויה להדגשה ככזו.

ועוד מילה בעניין תוכן: הדדיות.
חייכי אל המראה – והבבואה הנשקפת תחייך גם היא. הזעיפי פנים – וכך גם היא.
הראי שאכפת לך (כמובן, רק אם זה אמיתי) – ולאחרים יהיה אכפת ממך.
קחי אחריות על… (לבחירתך) – ויתייחסו אליך כטיפוס אחראי.
חברייך לאתר "סיפורים" אמנם אינם "אֲמִתִיִים"; אבל בינתיים, עד שיהיו לך כאלו, המשיכי לכתוב כאן, ולהגיב! התגובות בונות יחסי חברות וקהילה.

(הבהרה: למרות שאני מורה במקצועי, אינני איש חינוך).

אני לא גזען, אני שונא את כולם.

06/05/2021 13:32

אני מבין מאורך הסיפור, שפחות היתה כוונה שנהנה ויותר צורך לשתף את בתחושות. אני מדבר רק מניסיוני האישי, אין לי תואר בנושא, אבל אני חושב שאדישות היא מנגנון רב-עוצמה לניתוק רגשי, שעוזר לנו להגן על עצמינו מפני כאב, אבל בדרך גם מונע מאיתנו שמחה. הכל או כלום. כדי לצאת מאזור האדישות, צריך להתמודד עם הכאב וזו משימה לא פשוטה, וצריכה להעשות בקצב שמתאים לך. אני חושב שטיפול נכון הוא הפתרון הטוב, וכמו שהציעו לך כאן, אפשר לשתף את הקוראים באתר בעוד מחשבות ובכאב. מאחל לך את כל הטוב ואשמח לקרוא ולהגיב על עוד דברים שתפרסמי.

10/05/2021 15:20
1 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך