הפגישה על הספסל

ישבתי על ספסל באמצע שום מקום והסתכלתי על העננים. הם היו נראים כל כך רכים וזה גרם לי לרצות לגור עליהם ולהרגיש נוחות בפעם הראשונה בחיי. שמתי לב פתאום שהציפורים אף פעם לא עפות לבד, הם תמיד נמצאות בקבוצות. הם בטח לא יכולות להיות לבד יותר מידי זמן, הם צריכות מישהו להיות תלויות בו.
כשסוף סוף נזכרתי שאני חיי על האדמה, הורדתי את ראשי, הסתכלתי לימיני וראיתי בחורה צעירה יושבת שם איתי, על הספסל. היא קראה ספר שהיה נראה מוכר אבל לא יכולתי להיזכר איפה שמעתי את השם שלו קודם. השיער שלה היה יפיפה. ארוך וחלק אבל בלי אף קשר. הצבע שלו היה מדהים גם כן, איזהשהו סוג של בלונד, אבל סוג כזה שאף פעם לא נתקלתי בו. הסתכלתי עליה כמה שניות, הערכתי את היופי שלה, אבל כנראה זה נהיה מוזר מידי כי היא הציצה לכווני ואני מיד סובבתי את הראש שלי, אבל השארתי את העניים שלי עליה. היא חייכה חיוך קטן וזה גרם לי להרגיש קצת טוב יותר לגבי עצמי.
פתאום הרגשתי מגע של פרווה על רגלי, הסתכלתי מטה וראיתי חתול שחור ממש לידי. הוא הלך כמו מלך והפרצוף שלו העביר תחושה של הוא השולט בעולם הזה ואנחנו כאן רק כקישוט. ולמרות שהיה יום עם הרבה מאוד שמש, המחשבה על החתול גרמה לי להרגיש קרירות, ואוטומתית שמתי את ידי בתוך הכיסים בג'קט שלי. ברגע שהידיים שלי נכנסו פנימה הרגשתי בין אצבעותיי גלולה קטנה. הוצאתי אותה החוצה והמראה שלה הזכיר לי במידיות בדיוק למה היא הייתה שם. אני לא ראיתי אותה כל כך הרבה זמן, זה גרם לי להרגיש שמחה קטנה בלב.
אחרי כמה שניות שמעתי קול מאוד עדין קרוב לאוזן הימנית שלי. סובבתי את ראשי וראיתי את הבחורה, ששכחתי מקיומה, עם הספר פתוח על הברכיים שלה, ועניים נוצצות. הכנסתי את הגלולה מיד בחזרה לכיס שלי וביקשתי מהבחורה לחזור על דבריה. היא שאלה אם יש לי מסטיק, ואני מיד הנדתי את ראשי לשלילה. היא אמרה לי תודה וחזרה לקרוא את הספר שלה בדיוק מהנקודה בה היא עצרה. אבל בזמן שהיא הייתה נראת מאוד נינוחה, הידיים שלי התכווצו לאגרופים בגלל שהאמת היא שיש לי מסטיק, תמיד יש לי מסטיקים. אני הנחתי את היד שלי על הכתף שלה, היא הרימה את ראשה מהספר בלי טיפת היסוס, הבאתי לה מסטיק בטעם תות, היא לקחה אותו עם חיוך, בלי שהיה אכפת לה בכלל ששיקרתי קודם. היא נראתה לי כל כך חכמה ונחמדה, מסוג האנשים האלה שאתה רוצה לדבר איתם כל הלילה.
ברגע זה אני שמתי לב לפרח אדום שנמצא ליד הרגל של הספסל. הרמתי אותו כדי להסתכל עליו מקרוב. הוא היה יפיפה אבל הוא גם היה מוזר. הוא גדל לבד. אהבתי אותו יותר משאר הפרחים הצהובים שגדלו בכל עבר.
באמצע הערכתי לפרח האדום, שמעתי את הספר נסגר וידעתי מה זה אומר. הסתכלתי ימינה כדי לראות מה קורה וראיתי את הבחורה אבל בלי הספר בידיה, צדקתי. היא שמה את התיק על כתפה ומיד היד שלי התכווצה סביב הפרח האדום. היא התרוממה אבל לא מיד הפנתה את גבה והלכה. היא נעמדה, חשבה למשך כמה שניות ואז אמרה, "אני גם השתמשתי בגלולות האלה, הם לא ממש עזרו לי". וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את ענייה. היד שלי שחררה את הפרח, ונתתי לו ליפול על האדמה.