לעולם לא תדע

השקיעה הייתה קפואה, שמי דם-להבה-ורד נשפכו ממערב כמו ענני עירוי לנשמתו של מיכה שישב על הרמפה של בית האריזה הנטוש, סיגריה מרלבורו בין אצבעותיו, ועיניו צופות וחוקרות את הפרדס הנטוש עם עציו המתים והשבילים שנוצרו על-ידי רגליים רבות, או גלגלי גומי כבדים של טרקטורים שעברו פה בוודאי, ירוקים וצהובים. היה משהו קפוא בזיכרון של מיכה, משהו נעצר מלכת. הוא לא חשב על הדרך שעשה מביתו לפרדס הנטוש, הוא לא חשב על מה שיעשה כשיחזור הביתה, הוא לא חשב על הטרור, על מצבו הכספי, על עתידו, או על מבנה היקום והיכן בדיוק מתברגים החיים לתוכו, או על אלוהים ומניעיו. הוא היה קפוא בזמן כמו השמש, חצייה טובלת בהר. מזג האוויר היה חמים בעיקר בשל הרוח החמה-קלה שנשבה מדרום, מאחוריו היה מעגל מפוחם שהשאירו נערים כשחגגו את ל"ג בעומר. על הרמפה העשויה פלדה משוריינת ומחוספסת היו טביעות פחם של סיגריות ולרגליו, מטר מתחת למקום בו ישב, היה צמיג ללא פנימית ולא רחוק משם עמדה צולעת עגלת סופר-מרקט חסרת גלגל אחד. בכביש שמעבר לפרדס, התנועה הייתה דלילה ובתחנת האוטובוס נראו כמה דמויות עייפות, מישהי שם העיפה אליו מבט, הוא לא היה יכול לקלוט ממרחק את תווי פנייה כפי שלא יכלה לקלוט את פניו. מאחד הדירות הסמוכות עלה חרישי חרישי השיר woman in love של ברברה סטרייסנד, שיר שהוא אהב. על מפתן דלתו של גן-עדן הוא נשען על עמוד חלוד, שואף עשן ומניח לעפעפיו לרדת כבדות על עיניו. העשן צייר לו פעם את עיניו שלו כשהיה בן שלוש ולעיתים כשהיה בן שמונה, או ארבע-עשרה, או עשרים ושתיים. בכל אחת מהעיניים האלו היה מבט שונה עם עולם וסיפורים שונים, הוא קרא את כולן, בכל אחת מהן היה קסם משלו. "אתה בסדר?", הוא שמע את השאלה והביט שמאלה במהירות. היו שם נער ונערה, הנער אמר שהוא חש קצת סחרחורת. עיניו של מיכה והנערה נפגשו לרגע והם כבר חלפו פרחו, היו פה ועכשיו, פרשו לסיפור אחר. על הכביש אוטובוס כבד הוריד והעלה נוסעים, אחת מהדמויות שירדו עמדה שם רגע, לא ממהרת, פנייה אל הפרדס, כפות ידיה שלוחות אצבעות על הזגוגית המעושנת שבתחנה, הוא שאף שוב מהסיגריה. "אתה מאוהב?", הוא הסתכל לכיוון הקול הצלול, הנקי, הנלהב. ילדה הקניטה שם את אחיה על אהבתו למישהי, "אדם ואפרת לעולמים, שני נשיקות בתחתונים…", כמו שהם הופיעו, ככה נעלמו. קולותיהם מתערבבים בקולות ילדים אחרים, משהו שמעבר לזמן, משהו בראיית העולם הייחודית של ילד, או ילדה.
הדם, הלהבה וה-ורד שבשמיים החלו ליזול באיטיות של ערפל סמיך למטה, אל הקרקע, כשמרחוק קול מכוניות, שם צווחת טלוויזיה שנדלקה בטעות בווליום גבוה ותינוק בוכה. הדמות שעמדה שם קודם כבר לא הייתה בתחנה, אבל מיכה ראה אותה הולכת בדרך העפר הלבן שהוביל אל פאתי הפרדס המת. העצים חסרי הפרי והעלים שעמדו כזקיפים ירויים בצד שמאל של תפארת הטבע, נראו כמרכינים ראש בעיניו של מיכה, למרות שוודאי לא הייתה בהם אף תזוזה. ממרחק נשלח ברק מעוקל אל השמיים וננעץ ברקיע רגע לפני שנכבה ברעם חד ורם. הדמות העיפה אליו מבט וכשהרעם שכח המשיכה ללכת. ככל שדמות האישה התקרבה, הוא החל לחוש שהוא מכיר אותה מהיכן שהוא, כאילו הגיחה מחלום שנשכח זה מכבר. עכשיו במקום ברברה סטרייסנד עלתה מאותה דירה בלתי נראית מוסיקה אירית שהזכירה לו נהרות, מפלים, שדות ירוקים ודגיגים קטנים בגוונים שונים של כסף. עוד בהליכתה ננעצו עיניה של הדמות בעיניו ועיניה כאילו שאבו אותו בעוד ליבו פועם בחוזקה, כאילו הביט עין אל עין בעיניה של האהבה. כל עורו נעשה חידודים חידודים וחושיו כאילו הפכו חדים יותר, בעוד הדמות משפילה עיניה בנחישות וממשיכה ללכת. הוא הבין שפניה מועדות אליו ושאף מהסיגריה באיטיות ובלב רועד, כמו אדם על ספו של המוות. היא הלכה בדרך בין הפרדס והרמפה שבבית האריזה הנטוש. על גבה היה תרמיל, שיערה היה בצבע חציר אפרפר והיא לכסנה אליו מבט יודע כאילו הכירה אותו. הוא לא ידע למה, אבל היא לא נראתה לו כדמות זרה. היה בה משהו אינטימי, כמו הכירו מזמן. ובעוד בית האריזה הזדקן, כאילו קורס לתוך עצמו, הוא חש גירוד בפניו ונגע שם, מופתע לחוש זיפי זקן שלא היו שם קודם. "מיכה". יד נגעה בכתפו והוא קלט את שמו כאילו ניגנה את ההברות בראשה. הוא הביט בה. -שמה שרון.- חשב ולא ידע כיצד ידע זאת. היא הושיטה לעומתו את האצבע המורה של ידה הימנית, אור רך בקע מקצה האצבע כמו מתוך נורת הלוגן. "מה…" מלמל, והאצבע נגעה במצחו. "תעצום ת'עיניים"
הנה הוא רואה את עצמו עומד בסלון ריק ליד שולחן נמוך שעליו גלולות בתוך טבלאות שקופות-כסופות. חציין ריקות כי הוא בלע אותן. "מה זה?" הוא שאל. "בלעת 25 גלולות, נשארו לך עוד 21.
"מה… איזה גלולות?"
"כדורי שינה". הוא ראה את עצמו כמו בסרט המוקרן בתוך מוחו, מניח גלולה גלולה בפיו ובולע עם שלוקים של מיץ תפוזים, זיפי זקן על פניו, שערו מגולח, עיניו מתות. "זה לא אני!"
"זה אתה". הטלוויזיה הייתה מכוונת על ערוץ רדיו, שירים איטיים, דיכאוניים. "איך מפסיקים אותו?"
"זה כבר נעשה". לאחר שהבחור הזה, הוא, בלע 46 גלולות שינה, כל מה שהיה לו, נכנס למיטה והתכסה בשמיכה עד מעל לראש. "זה מה ש-יקרה לי?"
"זה כבר קרה. פתח ת'עיניים". הוא ראה את פנייה של שרון ונזכר, אלו העיניים, אלו עצמות הלחיים, זהו השיער, זו האישה שאהב. מתי? "כשהיית חי."
"אני מת?"
"הברק ההוא שננעץ ברקיע היה מותך, נשמתך באה לכאן בעודך גוסס. השעה עכשיו 3 וחצי לפנות בוקר". הוא הביט על השקיעה. "אתה באזור המפורז בין החיים למוות, באתי ללוות אותך… לשם. אני לא יודעת לאן בדיוק, אני יכולה להגיע רק עד קצה האזור שאליו תגיע, להיכנס איני יכולה."
"למה את, שרון?"
"אני נשמתה של שרון, לא היא עצמה. היא ישנה עכשיו ואני מנותקת ממוחה, לכן אין לי תשובה. אולי בגלל שאהבת אותה. אולי בגלל שאתה עדיין אוהב."
"אז למה אני לא מרגיש שאני אוהב עכשיו?"
"כי במוחך, הזיכרונות ממנה, הרגשות האורגנים, כולם מתים. נשאר רק מה שאתה כנשמה נקייה זוכר."
"שרון, אני זוכר אותך."
"גם אני אותך… איכשהו."
"אהבת אותי?"
"היו רגעים אפלטוניים, אבל זה בא במהירות שבה זה הלך. לא, אני לא אהבתי ולא אוהבת." הוא הביט בעיניה, עיני דבש, אותן הוא זכר, כשהביט בהן כשראה אותה לאחרונה, את זה הנשמה זכרה. "קחי אותי." אמר בקול. "לאלוהים הייתה סבלנות, אבל נשמה בלי גוף… בוא נמהר". ואי-שם רוח מנשבת ואי-שם עיני שרון צוחקות בלי שידעה, כשקמה למחרת לעבודה, שמיכה התחבר שם בעולמות עליונים לנשמתו האדירה של אלוהים והוא עוקב אחר כל צעד שלה, כל רגש, כל דחף, כדי להכיר ולהבין סוף סוף מי היא זו האישה ההיא שהוא אהב בחייו, שגם אם נמחקה ממוחו המת, נשארה חקוקה בו במותו כנשמה. ובחלומותיה הוא לוחש לתוך מוחה כל לילה, גם אם היא לא זוכרת: "לעולם לא מתים, שרון. לעולם. אם ברגע של אמנזיה תבחרי לזכור דבר אחד, זכרי זאת." והמשפט הזה מתנגן בראשה בכל בוקר כשהיא פוקחת עיניים, כאילו היה אמת גמורה סגורה וטוטאלית ולא סתם רעיון.