עיניים

העיניים שלה תפסו אותו בראשונה. אלו היו עיניים מדהימות. הוא ראה בהן ים אחרי סערה, כשהגלים שקטים אך עדיין טעונים. הוא ראה בהן גם שמיים לאחר סערת ברקים אלימה, כשהעננים נסוגים והברקים מתפוררים לחלל, ואז תופסים השמיים הנקיים עומק מרותך, מסוכן.
העיניים שלה תפסו אותו בתחילה. אבל אחר כך הבחינו עיניו גם בפניה, פנים שהיו אציליות אך ענוות, יפיפיות גם כשהן נקיות מאיפור. פנים שקשה היה להוריד מהן את המבט, ואם הורדת, מיד רצית להביט בהן שוב. לשטוף בהן את העיניים.
בעוד העיניים לא שבעות מהעיניים שלה ומפניה חומק המבט אל גופה. היא שידרה סקס נקי ואתלטי. שסע בשמלתה חשף לרגעים את ירכה.
תנועותיה היו מודעות לכוח משיכתה. היא הייתה שם, יושבת על הבר ושותה קולה. מדברת עם חברתה, והיא הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לרומיאו באותו רגע. היא הייתה אחת מהדברים הקטנים, הטובים והנדירים שקרו בחייו של רומיאו. לעיתים נדירות ראה מישהי עם יופי כה נדיר, מה גם שנראה שגם אופייה לא הושחת בידי יופייה. לכן לא היה יכול להוריד את העיניים ממנה, ואנשים הסתכלו בו. הברמן כבר התחיל להידרך ולהתכונן לזרוק עוד עושה צרות מהבר. הוא רק חיכה למילה הראשונה שיזרוק לגברת, אבל רומיאו לא אמר מילה. הוא רק הביט. והנערה כלל לא שמה לב עד שחברתה שדיברה אליה כשפניה אל רומיאו לחשה לה באוזן: "יש בחור מימינך שלא מוריד ממך את העיניים כבר עשר דקות." רק אז היא הביטה לשם, אל האיש הבודד בבר שישב על הכיסא הגבוה ולפניו כוס בירה. ההתרשמות הראשונה ממנו כשהביטה בו הייתה רחמים. הוא נראה כמו האדם הבודד ביותר בעולם, בעל לב שבור שנשבר לא מזמן, ועדיין לא היה לו זמן להתאחות. עיניו ריתקו אותה בראשונה. אלו היו עיניים טובות אבל שבורות. עיניים שלא ציפו לכלום ולא מצאו טוב בכלום, וכבר השלימו עם מר גורלן. עיניים שהיו עייפות ומעט כבויות. עיניים שהביטו ישר בעיניה. הן הביטו בלי ציפייה, בלי לנסות לשדר משהו. פשוט הביטו למען להביט. והיא יכלה לחוש בצער שלהן, צער שלא היה לה שום מושג מהיכן היה יכול לנבוע. האדם שהביט בה בעיניים אלה היה בעל זיפי זקן בהירים בני יומיים-שלושה. שערו הבלונדי הכהה ירד על מצחו ולא היה מסודר במיוחד. הוא רק הביט בעיניה כשהיא הביטה בו. הוא לא היה נבוך כפי שציפתה שיהיה, ולא השפיל את מבטו. לאחר רגע הייתה זו היא שהשפילה את מבטה והפנתה את תשומת ליבה לחברתה. "תתעלמי ממנו" אמרה החברה. אבל היא, בליבה, כבר לא יכלה.
היה בו משהו באיש הזה. לא האומללות שהוא שידר, הייתה בטוחה שזה לא זה. גם לא חוזקו הפנימי שהיה בנוי בו כל כך חזק שאפילו הוא לא היה צריך להתאמץ כדי להחזיק את מבטו מול עיניה. האצילות הפשוטה הזאת, זה גם לא היה זה. אבל היה משהו. פניו, הם שנתנו לה את ההרגשה? לא. הוא היה נאה, אם יתגלח ויסתרק. אבל לא היה יפה בצורה מסחררת חושים. מה זה היה? מה היה אופי תחושתה אליו? לאחר שהסיטה את מבטה, החליפה מילים עם חברתה, ואז אזרה אומץ להציץ בו שוב, זה היכה בה. זו הייתה בצורה פשוטה וגולמית הנוכחות שלו, היותו פה. איש זר שלא ראתה מימיה, אך נוכחותו נתנה לה תחושה של שלמות. של התחברות עם שלווה רוגעת בתוכה שמעולם לא חשה קודם.
היא ידעה פתאום שאסור לה לתת לאיש הזה לחמוק ממנה בלי שתחליף איתו כמה מילים. היא צריכה לדבר איתו ובאותו הזמן לבחון את הרגש הזה שמשך אותה אליו. אם הרגש הזה יתנפץ כשהוא יפתח את פיו, היא תדע שרק חזותו משכה אותה. אבל אם התחושה תימשך, אם תחושת השלמות הרוגעת כמו ים גדול תקיף אותה, היא תצטרך לברר את הקשר שלה אליו. למה היא נמשכת אליו? למה היא מרגישה ככה? אולי הוא הנפש התאומה שלה, האיש הזה. היא האמינה בכל ליבה שיש דבר כזה נפש תאומה לכל אדם. אולי זה הוא. מה עוד יכול לגרום לה להרגיש כך?

הוא לא ממש רצה להוריד ממנה את העיניים. היא הבחינה שהוא מביט בה. כשהביטה בו היה מרותק לעיניה. לא חשב מה היא חושבת ומדוע נעצה בו מבט. רק רצה להביט עוד אל תוך עיניה. ללכת בהן לאיבוד. היא ניתקה את מבטה וחזרה להסתודד עם חברתה. באיזה מקום הוא חש שזה מגוחך לנעוץ בה כך מבט, והברמן החל להידרך לקראתו והוא חש בזה. אבל התחושה הייתה שזה אכזרי מדי וקשה מדי בשבילו להוריד ת'מבט ממשהו כל כך יפה ושלם. לעיתים רחוקות חש כה רגוע ושלוו כשהיה מביט באישה. ליבו לא דופק, לחץ דמו לא עולה, הכול רגוע כמו ים רחב ושקט כמראה. הבירה מרגיעה אותו, זו הבירה. והיופי שלה. וכמובן, (הוא ידע זאת) גם תחושת הבעסה שלו שהפכה אותו בלתי נראה בעיני עצמו. שהפכה אותו למתבונן.
לא ממש התחשק לו להוריד ממנה את העיניים, אבל הברמן איבד את סבלנותו. הוא רכן אליו, מציף אותו בריח אפטר-שייב חריף, ודיבר אליו קרוב מאוד לפרצוף כדי שרק הוא ישמע. הוא אמר: "אתה רוצה משהו מהגברת?" אז הוא היה חייב להוריד ממנה את העיניים כדי לדבר עם הברמן הקירח.
הברמן היה אדם חסון מאוד. זקן קטן כיסה את סנטרו וטיפס סביב פיו. ראשו היה מגולח ונקודות קטנות של שיער בן חצי יום כיסו את פדחתו החלקה והשזופה. הוא ענד עגיל עגול ופשוט בצבע כסף על אוזנו השמאלית. עיניו היו שחורות וקשוחות, תובעות. לגופו השרירי לבש חולצה שחורה שנפתחה מעט כשרכן וחשפה את חזהו המנופח שרירים. רומיאו היה חייב להתיק מבטו מהאישה היפה מאוד שישבה לשמאלו כדי להביט בפרצוף הזה. הוא לא עשה את זה בחשק רב, אבל מפנים את המבט אל מישהו כשהוא מדבר אליך. הוא הביט אל פני הברמן שרכנו אליו ואמר בקול צלול ושליו: "לא. אני לא רוצה ממנה שום דבר." האיש לא הרפה. "אני חושב שהיא לא מרגישה בנוח כשאתה נועץ בה ככה עיניים. מה דעתך להניח לה ולשתות את הבירה שלך בלי להטריד אותה או אנשים אחרים?"
יבין הברמן אם יאמר לו שכלל לא חשב על 'להטריד' בקשר אליה? שרצה רק לחזות רגע, לעוד רגע, ועוד רגע קטן, ביופייה שישב מטר ממנו. יבין הברמן, או שזה ישמע לו בולשיט של אדם שיכור? לגבי הברמן, האיש השיכור מנסה להטריד מישהי כדי להרגיש שליטה עליה. חד וחלק.
"אני אשתדל לא להסתכל עליה." אמר רומיאו לברמן.
"זה יהיה קשה?" הברמן היה בן-זונה עקשן. "למה שפשוט לא תעשה את זה במקום להשתדל כל כך?"
רומיאו הביט ישר בעיניו של הברמן. "אני אגיד לך למה." אמר. "כי הרבה זמן לא ראיתי דבר כל כך יפה כמו האישה הזאת. ואני, שיכור שכמוני, זקוק ל-קצת יופי בחיים שלי כדי לא להרגיש אומלל כל הזמן."
"אני מבין אותך." אמר הברמן. "אתה יכול להסתכל עליי."