The Legacy of the Numbers פרק 31

גורל- המילה השנואה עליי.
אנשים רוצים להאמין שהחיים שלהם מתקדמים במסלול מתוכנן מראש, אירוע אחר אירוע, שלב אחר שלב, אנחנו צועדים בשביל שמישהו אי שם סלל בשבילנו, אנחנו פשוט לא יודעים לזהות אותו.
אם אני אאמין בזה, אצטרך להאמין שהמוות של אמא שלי היה בסך הכל עוד פנייה במסלול הגורל שלי. אצטרך להאמין שהסיבה שאני קיבלתי את הכוחות שלי, כל הדרך הארוכה החל מהיער ועד למחסן הזה, כל אלו הובילו אותי לכאן: לעמוד מול רג'יס.
המחשבה הזו גורמת לי לאי נוחות, אפילו יותר כשאני חושב על כך שרג'יס ככל הנראה חושב שזה נכון. שאנחנו, וכל הנערים שהוא רצח, כולנו חלק מהגורל שלו.
אני חולף על פני מסדרון שמצידו השמאלי דלתות רבות, ומצדו הימני קיר מזכוכית אפורה כהה המשקיף אל חדר עצום ובו ארגזים רבים.
בפעם הראשונה הייתי חסר נסיון, ולא ידעתי איך להלחם בחזרה.
בפעם השנייה למרות שלוקאס היה לצידי, עדיין היינו חלשים מדי.
בפעם השלישית הוא נכשל בלשאוב את הכוחות שלי.
עכשיו נגמרו התירוצים. אני לא הולך לברוח יותר- זה נגמר כאן.
לאחר הליכה של כמה דקות אני מתחיל לשמוע מבחוץ קולות עמומים של קריאות. ידיי מתאגרפות ללא שליטה מתוך דאגה ללוקאס ולאחרים.
'הם יהיו בסדר,' אני מנסה לנחם את עצמי. 'הם חזקים יותר ממני.'
לבסוף אני מוצא פתח רחב וגבוה בקיר, סימן שדלת אוטומטית עלתה מהרצפה. אני מעלה את הברדס מעל לראשי ומציץ פנימה.
רג'יס יושב על ארגז, רגליו באוויר, מעביר את ידו על הנדן שעל מותנו. כמה מטרים ממנו יושבת קייט, עורה חיוור, רגליה קשורות וידיה מאחוריי גבה, כנראה קשורות גם הן. היא מביטה בתקרה וממלמלת משהו, בעוד רג'יס בוהה ברצפה.
אני לוקח נשימה עמוקה ומנסה להרגיע את עצמי. לוקאס צודק בכל מה שהוא אמר במהלך הנסיעה. אני אימפולסיבי מדי וזו החולשה העיקרית שלי. אסור לי למהר.
אני נכנס פנימה וצועד באיטיות, מודע לכך שהברדס לא הופך אותי לבלתי נראה, אלא מסתיר את הנוכחות שלי. כל עוד רג'יס לא יודע שאני נמצא בחדר הוא לא יכול למצוא אותי. אבל כמובן, דברים לעולם לא ילכו כפי שאנחנו מצפים.
לפתע עיניו של רג'יס נפערות והוא מרים את מבטו, סורק את החדר, תופס בידו את הסכין אך אינו מוציא אותה מן הנדן.
בדיוק כפי שלוקאס אמר בנסיעה: יש לו יכולת שמאפשרת לו להכנס למחשבות של אחרים, ככה הוא הצליח למצוא אותנו עד עכשיו.
"הגעת," הוא אומר בקול שליו וקופץ אל הרצפה, עיניו ממשיכות לסרוק את החדר. קייט נמתחת במקומה, מביטה בו בלחץ. אני לא יודע מה הוא עשה כדי לגרום לה לפחד בצורה כזו, אבל אני הולך לוודא שהוא ישלם גם על זה.
אני לוקח נשימה עמוקה וממקד את מחשבותיי, ואז מוריד את הברדס מראשי ומביט ישירות בעיניו.
"ברנדון!" קוראת קייט בקול צרוד.
"חמש," לוחש רג'יס ושולף באיטיות את הסכין, מניח את היד שאוחזת בה לצד גופו.
ציפיתי שברגע שאני אראה אותו אתמלא בזעם, כל התסכול מהשבוע האחרון יכה בי בבת אחת וכל מה שאני ארצה לעשות זה לזרוק עליו את כל הטלקינזיס שבי, אבל… אני לא מרגיש שום דבר מאלו. אני מביט בו ומרגיש רוגע, הקלה אפילו, אותה תחושה שאני הרגשתי בפגישה עם לוקאס, קארה וריימונד. במחשבה לאחור, יכול להיות שאני הרגשתי ככה גם כשהוריי הכירו לי את קייט.
"רג'יס, תן לה ללכת. אתה רוצה אותי," אני אומר בתקיפות, פותח את בקבוק המים שקשור למותניי מתחת לברדס.
הוא שולח מבט אליה, ואז חזרה אליי. "אתה באמת מצפה שאני אעשה את זה?" הוא משיב בשלווה. "ראיתי אותה נלחמת מקרוב, ושנינו יודעים שהדבר הראשון שהיא תעשה כשהיא תשתחרר הוא לתקוף אותי."
"קיבלת את מה שאתה רצית- אני כאן. עכשיו תן לה ללכת!" אני קורא, מנסה לשחרר את הקשרים עם הטלקינזיס, אך האחיזה שלו חזקה יותר משלי. ככל הנראה זו הסיבה שקייט עדיין לא שחררה את עצמה.
"טלקינזיס על הקשרים? באמת?" הוא שואל בלגלוג. "היא ניסתה את זה כבר לפנייך, כמה פעמים למעשה. ניסיתי להסביר לה שזה חסר תועלת, אבל היא פשוט לא הקשיבה," הוא ממשיך ומפנה את ראשו אליה.
במבט שני, קייט לא רק חיוורת. כל גופה רועד והיא מתנשפת בכבדות, לא ממלמלת. אני מכיר טוב מאוד את ההרגשה הזו- התשישות משימוש יתר בכוחות.
"ברנדון," היא לוחשת ומביטה בי, מחזיקה בכוח את עיניה כדי שהן לא יעצמו. "הוא קרא להם, לבולשת. הם בדרך."
"היי היי!" הוא קורא בבוז ומניף את ידיו לצדדים. "לא צריך להרוס את כל ההפתעה!"
"כן, אני יודע. לוקאס והאחרים נשארו בחוץ כדי לעכב אותם," אני עונה לה, מתעלם לחלוטין מרג'יס.
"עכשיו כשאתה מזכיר את זה, אני זוכר שהיו אתכם עוד שניים," הוא מפנה את ראשו חזרה אליי ומהדק את אחיזתו בסכין. "אני חייב להודות לך, באמת. הבאת את כל השחקנים ביחד איתך. בזכותך המופע נהיה מרהיב עוד יותר."
ידיי מאגרפות שוב ואני מתחיל לאבד שליטה. "זה לא משחק," אני אומר לבסוף, לא מצליח להחביא את הכעס.
"ומעולם לא התייחסתי אליו בצורה כזו."
"אנשים מתו, רג'יס… אתה היית זה שרצח אותם. אתה באמת לא מרגיש שום דבר? לחיים של אחרים אין שום משמעות בעינייך?"
אישוניו מתרחבים, ולרגע אחד אני רואה משהו זוהר בעיניו. הוא משפיל לרגע את מבטו, וחושב לכמה רגעים לפני שהוא מעלה שוב את ראשו. "מה עם החיים שלי?"
אני נרתע לרגע לאחור, מופתע מהמילים שלו. אין לי שום מושג מה לענות.
"לחיים שלי… אין שום משמעות בעיניי אחרים?" הוא שואל ולוקח צעד קדימה, נראה כאילו הוא שוקע בזכרונות.
"לחיים של כולם יש משמעות," אני פולט.
"טעות, שעיר לעזאזל, מפלצת. זה כל מה שאני הייתי בעיניי אחרים," הוא ממשיך ולוקח צעד נוסף. קולות הקריאות מתחזקים, הלהבים של המסוק נשמעים יותר בבירור. "זו המשמעות של החיים שלי?"
אני שוקל איך לענות, או יותר נכון מנסה לנחש מה הוא רוצה שאני אגיד חזרה.
"השם שלי לקוח מהמילה הלטינית ל- 'מלכותי'. משמעות מצחיקה, אתה לא חושב?" הוא מגחך לרגע ומעלה את הסכין לפניו ומביט בה. "אני תמיד ראיתי בו שם מקולל."
ידיי נרפות, אולי מהמחשבה שלרגע אחד אני מצליח למצוא משהו בו שאני יכול להזדהות איתו. אבל זה נמשך רק לרגע אחד. "ככה אתה מתרץ את הרציחות שלך?"
חיוכו נמחק והוא מפנה את מבטו אליי, עיניו הופכות מאבני חן מרהיבות לסכינים החודרים לתוכי.
"לא כולם היו צריכים למות," הוא לוחש, קולו רגוע ומנוגד לחלוטין ממבטו הקר. "במיוחד לא הגבר ההוא. הוא החליט על דעת עצמו לרדוף אחריי."
אני נמתח במקום.
"הוא ירה בי. הזהרתי אותו, קיוויתי שהוא יפסיק. גם אחרי שהנשק שלו נשבר, הוא המשיך ועבר לאגרופים. לא הייתה לי ברירה."
האצבעות שלי ננעלות בתוך ידיי המאוגרפות, גופי רועד. "תפסיק," אני לוחש.
"ובסופו של דבר הוא אפילו לא התחרט," הוא ממשיך. "הוא העביר את הרגעים האחרונים שלו בתפילה. אולי אתה תדע לענות לי על זה," הוא אומר ומרים את הסכין לכיווני. "מי זה ג'וני?"
הכל מסביבי הופך לטשטוש, אולי הפעם הראשונה שאני האצתי כל כך מהר, ואני כבר מאחוריו. הוא נרתע ומסתובב אליי, מניף לעברי את הסכין.
המים עולים מתוך הבקבוק, מקבלים צורה של יד בעלת טפרים ארוכים, ואני שולח אותה לעברו.

~

"אנחנו לא עושים את זה!" קורא ריימונד וחוסם בידו את קארה. "יש אנשים בתוך המסוק הזה!"
"זו לא הפעם הראשונה שאני מזיזה מסוק בכוח המחשבה!" היא קוראת חזרה ודוחפת את ידו. "ואם אתה תעזור לי במקום לצעוק בלי הפסקה, נוכל לעשות את זה מבלי שאף אחד יפגע!"
"תשתקו שניכם!" אני קורא ומניח יד אחת על האוזן, ביד שנייה מחזיק את המטבע. "עברו בקושי עשרים וארבע שעות מאז המפגש האחרון איתם," אני מוריד את היד מאוזני ותופס את התיק של ברנדון. "אל תנסו לעבוד על עצמכם, אתם לא בכוחות מלאים."
הם משפילים את ראשם עם מבטים נבוכים.
"קרב בחוץ יתן להם יתרון. אם אנחנו רוצים סיכוי יותר טוב נגדם שלא בהכרח יעמיד את כולם בסכנה, צריך למצוא מקום סגור."
"ואתה מציע שאנחנו נלך לאן בדיוק? להזכירך המחסן הזה נמצא באמצע שום מקום!" קורא ריימונד ופורס את ידיו לצדדים.
"ענית על השאלה של עצמך," אני עונה ומצביע לעבר המחסן מאחורינו. "המחסן."
"לא, ברנדון וקייט בפנים!" קארה מתפרצת. "כל הרעיון הוא למשוך את תשומת הלב של הבולשת מהם!"
"אז אנחנו נצטרך לוודא שהם לא יגיעו אליהם, נכון?"
"זה רק נשמע פשוט," אומר ריימונד. "כמה סוכנים אתה חושב שהם שלחו? במיוחד אחרי מה שקרה במדבר? אנחנו לא נתעסק עם אותם כוחות, ובודאות הם לא יהיו נחמדים כמו בפעם שעברה. נכנס למערכה איתם בתוך המחסן וזה הסוף של כולנו. אפילו רג'יס לא יוכל להתחמק מהם."
"דבר ראשון, אתה מזלזל ברג'יס," אני משיב, מרגיש לא בנוח שאני נאלץ לדבר בעדו. "הוא קשוח הרבה יותר ממה שהוא נשמע. ודבר שני, אתה מזלזל בנו."
"ואתה מזלזל בבולשת," הוא עונה ונועל בי מבט.
אני לא יודע מה לחשוב עליו, אין לי שום דרך לדעת האם הוא בצד שלנו, או ינטוש ברגע הראשון. אפילו שקלתי לרגע את האפשרות שהוא עובד עם הממשלה, או יותר גרוע, עם רג'יס. הסיכוי שהממשלה תסמוך על נער עם כוחות נמוך באותה מידה כמו הסיכוי שרג'יס יסמוך על מישהו בכלל. אם הוא היה חלק מצוות, הם היו מגיעים ביחד לבית של קני, בידיעה שאני וברנדון נמצאים ביחד.
"אין לנו זמן לבזבז!" קוראת קארה ונעמדת בינינו. "אני מסכימה עם לוקאס, הסיכויים שלנו יותר גבוהים להלחם בהם בתוך המחסן."
אני נושם לרווחה, שמח שהיא בצד שלי. "תודה, אז-"
"אבל ריי צודק," היא ממשיכה ומסתובבת אליי. "בפנים אנחנו לכודים. צריך לקחת בחשבון שגם ברנדון וקייט בפנים. אחרי שהוא יחלץ אותה והיא תגיע לכאן, באיזה מצב אנחנו נמצא אותה? מה אם היא לא תוכל לעמוד לצידנו? דרך מילוט צריכה להיות בראש סדר העדיפויות שלנו."
"אבל אסור לנו לנטוש את המחסן." מוסיף ריימונד.
לצערי, אני לא יכול להתווכח איתה, היא מעלה נקודה חשובה. התוכנית שלי מתבססת על כך שרג'יס לא עשה שום דבר לקייט, והיא עדיין יכולה להשתמש בכוחות שלה. ראיתי אותה משתמשת בהם ביער, ממרחק רב היא פרקה את הנשקים של כל החיילים בדיוק מושלם, ובמדבר היא הפילה חייל אחר חייל בזריזות. מה יקרה אם היא לא תוכל להלחם? מה יותר חשוב: להוציא אותה ולהתרחק כמה שיותר, ולקחת את הסיכון שברנדון יצליח להמלט לבדו?
או להדוף את הבולשת מהמחסן, לקוות שרג'יס יבין שגם הוא לכוד?
ריימונד מביט במסוקים שכעת מעלינו, קארה לידו נמתחת במקום.
מה אנחנו אמורים לעשות? איך אני יכול להגן על כולם?
"למחסן," אני לוחש לבסוף, שניהם מסובבים את ראשיהם אליי. "אנחנו צריכים להכנס לתוך המחסן. זה הסיכוי הכי טוב שלנו," אני אומר בנחישות, אך מבפנים עדיין מהסס בתוכנית.
"למרות הסיכון שלא נוכל להמלט?" שואל ריימונד.
"ולמרות שברנדון וקייט בפנים?" קארה מוסיפה.
"נכון לעכשיו אנחנו בטוחים יותר בפנים. נטפל במצב בעיה-בעיה, ודבר ראשון הוא להשיג יתרון כלשהו. לתכנן הכל מראש זה לא אפשרי."
ריימונד מגחך ומסובב את כל גופו אליי. "לא, זו טעות ענקית. התוכנית גרועה, אבל אנחנו צריכים לעבוד ביחד בסופו של דבר. בסדר, אני אלך איתך."
"אתה מבין שאין שום היגיון במה שאתה אמרת, נכון?" קארה שואלת ומרימה גבה.
"אנחנו הבולשת, תעצרו עכשיו או שלא תהיה לנו ברירה אלא לירות!" קורא קול מהמסוק.
"בואו נמהר!" אני קורא ואנחנו רצים אל הכניסה. ריימונד לוקח פנייה חדה ורץ אל עבר אחד הקירות.
"ריי!" קוראת קארה.
"תמשיכו, נתפצל ובפנים נלחם מזוויות שונות!" הוא משיב.
"אני סומך עלייך!" אני פולט, לא בטוח למה המילים האלו בכלל עלו בי פתאום.
הוא נעצר ליד הקיר ומניח עליו את ידו, חיוך עולה על פניו. "גם אני עליכם," הוא אומר ונשאב אל תוך הקיר.
לאחר שאני וקארה נכנסים, אנחנו דוחפים את דלת הפלדה עם הטלקינזיס, מרימים מיכלים כבדים ומעמידים אותם מאחורי הדלת.
"אתה חושב שזה יעבוד בכלל?"
"ברור שלא, אבל צריך לנסות."