היום בו הפנטזיה שלי נגמרה
תשמע,
היה לי נוח לפנטז,
לחשוב על מה אם,
ומה אם
ומה אם
ומה אם,
זה משעשע,
במובן מסוים, לפנטז זה כיף.
פינטזתי, כי למה לא?
זה לא מזיק, נכון?
אתה התחלת את כל זה,
סגרתי לך את הדלת וכבר לא היית.
ואז, ברגע אחד, פתחת את הדלת, והנה שוב אתה כאן,
והפנטזיות?
אני לא רוצה אותן כבר, זאת אומרת אני כן ולא.
הן נחמדות, אבל האמת היא שאני רוצה את הדבר האמיתי,
אותך.
הודיתי בזה, אני רוצה אותך.
בפנטזיה זה עובד,
במציאות?
אני לא יודעת.
חשבתי להניח לזה לגמרי,
לא לעשות שום דבר, אבל מסתבר שאני כבר לא הטיפוס הזה שיושב בלי לעשות כלום.
אז עשיתי, אמרתי לך,
ולעצמי אמרתי שאם אתה לא רוצה,
הדלת תשוב להסגר- הפעם לתמיד.
אני רק צריכה את התשובה,
לא משנה מה היא,
העיקר שתהיה אחת.
העיקר שהתחושה הזו, וההרגשה הזו של "מה אם?" תלך ממני,
אז עשיתי,
כי אני לא אחת מהאנשים האלה שאוהבים לאסוף חרטות,
לא.
זה מפחיד, ועולה לי בפנטזיה שלי,
אבל עשיתי את זה.
כי אני רוצה,
מה איתך?
תגובות (2)
בסך־הכל מחשבות, אבל מנוסחות לעילא ולעילא.
בניגוד לפריקות 'סטנדרטיות', יש כאן בניה; העלאת ציפיות; קליימקס נכון; וסיום מפתיע.
למה מפתיע? הרי השאלה מתבקשת?!
כיוון שזו לא פניה אל מושא המחשבות, אלא חלק מהפנטזיה.
בקיצור, נהניתי מאוד לקרוא.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
היי לך!
שמחה מאוד לשמוע שנהנית לקרוא ;)
תבוא שוב!