הורמון האהבה – פרק 10 (16+)
"ממש נחמד מצדו", שארלוט פנתה לג'יימס בעודם פוסעים במורד המדרגות.
"הוא כזה. אנשים נוטים לחשוב שהוא איש מרושע ומתנשא משום מה", ג'יימס ענה. הוא הביט מטה, סורק כל מדרגת עץ שעליה הוא הניח את רגלו.
"הוא שולח בשם כולם ערעורים?" שארלוט גיחכה.
"לא, אבל זה מסוג הדברים שהוא היה עושה אם הוא היה חושב שאכן מגיע לאדם מעמד של מצטיין", הוא הסית את עיניו מן המדרגות והביט בה לפתע, "אני בכל זאת מתקשה להבין משהו מצדך"
"מה אתה לא מבין?" היא הביטה בו בחזרה.
"למה כל-כך התנגדת להגיש את הערעור בעצמך?" הוא נעץ את עיניו שוב במדרגות האחדות האחרונות.
שארלוט משכה בכתפיה. היא פספסה את המדרגה האחרונה וכמעט מעדה, אך ג'יימס תפס אותה בזרועה ומנע ממנה נפילה מביכה בפרהסיה. לרגע, לא הייתה שום חשיבות בעיניה להיקף זרועו הצנומה.
"תודה", היא ענתה והתייצבה על קומת הקרקע. חיוך קלוש התפרס על פניה כאשר הביטה בו בחזרה.
"את לא מתכוונת לענות?" הוא תהה.
"כנראה שאין באמת סיבה", היא אמרה. הם פנו לכיוון האולם שבו התרחש השיעור הבא.
שארלוט השתרכה מעט מאחורי ג'יימס. הוא היה מאוד שפוף, הליכתו הייתה עדינה ומאופקת, כאילו התנצל בפני העולם על עול חזותו. ייתכן ומבנה גופו הדקיק גם היה ניסיון לצמצם ככל הניתן את נוכחותו בחלל. אפילו המראה של שיערו השברירי והחלק הצליח לעורר בה תחושת רחמים. לפתע הוא עצר והביט אחורה. שארלוט נאלצה לצמצם את הפער וללכת לצדו, אך עדיין, במרחק מסוים.
"אז איך זה לעשות סמינר אצל גרין?" היא שאלה.
"קשה קצת, אבל מאוד מעשיר", הוא ענה.
שארלוט הנהנה. לא היה לה מה להוסיף בנושא.
"את עושה סמינר השנה?" הוא שאל.
שארלוט הנידה בראשה לשלילה. אילו הייתה מצטיינת, היא הייתה עשויה להתקבל לאותו הסמינר שהוא בעצמו לוקח, אך לא היה זה המקרה והיא בחרה לחכות לשנה הבאה. בנוסף, היא חשבה על כך ששיחות על התואר הן כה מייגעות, במיוחד כאשר הן מתקיימות עם סטודנט כמו ג'יימס, שהצלחותיו הזכירו לה עד כמה היא מיותמת ממוטיבציה בשלב זה. היא נאנחה, אך תחושת הלם כואבת תקפה אותה כאשר הבחינה בג'יל צועדת לאותו האולם מן הכיוון השני, בעת שבאק מלווה אותה לשם. באק היה הראשון להבחין בה ובג'יימס, ובעקבותיו, גם ג'יל הביטה בהם. הם הגיעו ראשונים לפתח האולם, אך נראה היה שהמתינו לדבר מה. ג'יל נשענה על הקיר והביטה בבאק כאילו שוחחה עם איזה שחקן שהעריצה. באק היה נראה נינוח יותר, ידיו היו טמונות בתוך כיסי מעיל הג'ינס שלו. שארלוט תהתה אם הוא בוהה בה או בג'יימס, אך כשהגיעו השניים לפתח האולם, באק דאג להבהיר לה בעצמו. היה לו מבט מפוחד מעט, מדאיג אפילו.
"ג'יימס, בוא. אני צריכה אותך", ג'יל גררה אותו עמה אל תוך הכיתה לפני שהספיק להתנגד.
שארלוט הייתה תחילה מבולבלת, היא הביטה בבאק בניסיון להבין את פשר ה'אמבוש' בפתח הכיתה. הוא שרבב את שפתיו במטרה למצוא מלים שיהוו פתח דבר. היא נזכרה באותו ערב יום רביעי, עם העטלף המת ליד המעבדות. בערב זה הכירה לראשונה את תנועות ה"אני לא יודע מה לומר" שלו.
"אני מצטער", אמר לבסוף. כל המתח שנבנה בדמיונה קרס.
תחילה, היא הביטה בו, ואחר-כך, היא העיפה מבט אל תוך הכיתה. אף לא מילה ברחה מגרונה.
"על הערב ההוא, ביום שישי", הוא ניסה להשיב את מבטה אליו, "והאמת שגם על הערב ברביעי", הוא חפר את ידיו אף עמוק יותר בתוך כיסי המעיל.
שארלוט חזרה להביט בו, הפעם הבעתה הייתה מלאה בבוז שהיא ניסתה להחליף באדישות. היא שילבה את ידיה בהמתנה למלים נוספות.
"זה כל מה שהיה לי לומר", הוא סיכם, "אני מצטער שלא אמרתי לך קודם", הוא התנועע מעט קדימה, ואז מעט אחורה, כאילו ניסה להרגיע את עצמו. ידיו כמעט וקרעו את כיסי המעיל מבפנים.
"אוקי", היא אילצה את עצמה לחייך.
"אני מאוד מקווה שתסלחי לי", הוא חייך חיוך כמעט זהה לשלה, אך שלו היה אמין יותר.
שארלוט הביטה בו במשך כמה רגעים, ומיד אחר-כך, נכנסה לכיתה. היא לא אמרה דבר משום שידעה שמלים אלו לא היו מגיעות אי-פעם לאוזניה, אלמלא ג'יל. כשנכנסה גילתה שג'יל אף שמרה לה מקום לידה. היא בחנה את קהל הסטודנטים באולם, והבחינה בקיילה המרוחקת, שישבה בין ג'יימס ובין סטודנטית אקראית נוספת. ג'יימס קרא לה לשבת לצדו באמצעות עיניו המתחננות, אך היא כבר פנתה לכיוון חברתה.
"הכל בסדר?" ג'יל נגעה קלות בידה.
"כן, הכל בסדר", שארלוט חייכה ושקעה אל תוך מקום משובה.
מאוחר יותר באותו היום, שארלוט וקיילה הלכו לבדן לכיוון הקפיטריה. הן תכננו לרכוש לעצמן קפה וללכת ללמוד מעט על הדשא בזכות מזג האוויר של אותו היום. ג'יל נעלמה באיזשהו שלב ולא נראתה בשום מקום שהן חלפו על פניו, בעוד שג'יימס התנדב ללמד שני סטודנטים בספרייה.
"איפה ג'יל?" שארלוט תהתה.
"לא יודעת ולא אכפת לי", קיילה הכריזה תוך ערבוב הסוכר בקפה שלה.
"קרה משהו? רבתן?" שארלוט כבר לגמה מן הקפה המסוכר ונטול הקצף שלה.
קיילה לא הגיבה. מבטה שיקף שללא ספק התרחש מאורע בין השתיים, אך היא לא הזדרזה לשתף.
"אז לא קרה?" שארלוט לא הניחה לנושא.
"אני לא רוצה לדבר על זה", קיילה התנהגה בצורה שממש לא הייתה אופיינית לה, "לא עכשיו לפחות", היא הלבישה את המכסה על כוס הקרטון והובילה את שארלוט החוצה, אל הדשא.
"אז בואי נדבר על קרל יונג", שארלוט צחקה. קיילה גיחכה, אך ההבעה החמוצה לא נמחקה לחלוטין משפתיה.
השמש הייתה כה מלטפת, שהן לא הצליחו לומר מילה, כאילו הופנטו על-ידי מגע הקרניים. הן הפשילו שרוולים ובחרו להשתזף במקום ללמוד. שארלוט סיימה את הקפה שלה במהרה, וקיילה פשוט הניחה את כוס הקרטון חצי המלאה לצדה. הן שכבו אחת לצד השנייה, אך הפוך. מגפייה השחורים של שארלוט היו צמודות לראשה הפצפון של קיילה, בעוד שנעלי הסניקרס הבהירים של קיילה היו צמודות לשיערה האדום של שארלוט. שתיהן נאנחו בשלווה. כמה נחמד היה לרגע לשכוח מן עומס המטלות, המבחנים הקרבים ובאים, המרצים המשמימים, והמלומדים המיושנים והמזוקנים שהכירו מתצלומי שחור-לבן, כאשר מקטרת או סיגר עבה בפיהם. רגע הנחת הופסק כאשר קיילה הרימה מעט את פלג גופה העליון. שארלוט ראתה שמבטה עוקב אחר משהו או מישהו הנמצא בתנועה. היא הייתה מניחה שמדובר בקראש התורן שלה, אילו מבטה לא היה הופך לחמוץ יותר משהיה. שארלוט התיישבה והסתובבה. היו אלה ג'יל ובאק שהגיחו מכיוון המגרשים. הם אפילו לא הבחינו בשתי הבנות על הדשא, מרוב שהיו עסוקים בשיחה שניהלו תוך כדי הליכה. לבסוף, הם נכנסו אל תוך הקפיטריה.
"בגלל זה?" שארלוט תהתה.
קיילה הביטה בה ונאנחה.
"זה לא בריא, באמת קיילה, הם סתם ידידים"
"סתם ידידים?" קיילה תהתה בלעג.
שארלוט השתתקה, עיניה התכווצו בניסיון להחדיר למוחה את מה שהיא ניסתה כנראה להכחיש מוקדם יותר היום.
"יש להם דייט בסוף השבוע", קיילה אמרה, "היא גם טרחה לבוא ולדחוף לי את העובדה הזאת בפרצוף, אחרי שהתחננתי, שארלוט, התחננתי ממנה שלא תעשה איתו כלום"
"כן, כמו שהתחננת ממני", שארלוט ציינה.
"את לא יצאת איתו! כאילו, הוא גם לא באמת התחיל איתך, סתם הכנסתי את עצמי לסרטים, אבל עדיין, התרחקת כשביקשתי!" קיילה החלה לזנק תוך ישיבה במקצב הזעקות שיצאו מפיה, "ולמה? כי את חברה אמיתית!"
שארלוט שוב השתתקה. עיניה עקבו אחר הזינוקים של קיילה.
"הוא הבחור היחידי, היחידי, שהתחננתי שאף אחת מכן לא תתקרב אליו!" קיילה המשיכה.
"צודקת", שארלוט לבסוף אמרה. מחשבותיה התמקדו בנושא אחד בלבד.
"היא עשתה לי את זה בכוונה, אני לא אסלח לה על זה בחיים", קיילה שילבה את זרועותיה, "רק תגידי לי שהיא לא עשתה את זה בכוונה", היא המשיכה למרר בזעם.
"כן", שארלוט שקעה במחשבות על המקרה הפרטי שלה.
"'כן'? זה כל מה שיש לך להגיד על זה? את לא חושבת שהיא בחורה נוראית? העיקר שהיא מדברת אתנו על מוסר, אידאולוגיות, פמיניזם!" קיילה נרגעה מעט.
"כן, היא בחורה צבועה, אני מסכימה עם כל מילה שלך. מה עוד רצית שאגיד?"
"זהו, שאת מסכימה", קיילה שכבה שוב על הדשא.
"בדרך כלל האנשים האלה, שמטיפים מוסר כל הזמן, הם כאלה", היא לא חזרה לשכב בעקבותיה, "אני חושבת שאני אלך לספרייה", הצהירה.
"אבל נעים פה!" קיילה זעקה.
"חם לי ואני מתחילה להזיע", היא אספה את כוס הקרטון הריקה שלה והלכה. הדבר האחרון שרצתה היה לראות את באק וג'יל מסתובבים באזור יחדיו. קיילה לא נעה כלל ממקומה, היא המשיכה להשתזף על הדשא, גם אחרי ששארלוט כבר נעלמה לה אל תוך בניין לימודי הפסיכולוגיה.
בספרייה היו מעט תלמידים. הסיבה לכך הייתה השעה המאוחרת, שהכריחה בעיקר תלמידי תואר שני להיתקע בין כותלי האוניברסיטה באותן השעות. ג'יימס ישב בקצה החלל כשלצדו שני סטודנטים מקבוצת הלמידה שקיילה הקימה. למזלה של שארלוט, נואל לא הייתה אחת מהם. כשהבחין בה מתקרבת לשולחן, הוא שוב עטה את החיוך ההוא שגרם לשארלוט לחוות צמרמורת קלה. זה לא שהחיוך עצמו היה מטריד, או מכוער. פשוט, עצם העובדה שהיה זה שג'יימס שחייך אליה כך, העבירה בה תחושות סלידה.
"רוצה להצטרף? אנחנו בדיוק מעיינים בחומר מהקורס של גרין", ג'יימס שאל אותה בעודה חוטפת כיסא משולחן אחר ומתיישבת לצדם.
"קדימה, תספרו לי משהו על פרולקטין", שארלוט הפצירה, היא התייחסה לחומר של אותו היום.
"האמת שאנחנו עדיין מדברים על אוקסיטוצין", אמר הבחור שישב עמם בשולחן.
"אתם עדיין בשבוע שעבר?" שארלוט צקצקה.
"כן", ענתה הבחורה האדישה שכרסמה את העט שלה בחרדה, "עכשיו, ג'יימס תוכל להסביר לי שוב מה הכוונה בזה ש'מחסום הדם-מוח אינו מאפשר כניסה חוזרת של האוקסיטוצין למוח'? אני עדיין לא מבינה"
שארלוט נאנחה. ג'יימס הביט בה במבט מְחֻסַּר ברירה והחל במלאכת ההסברה לבחורה שהחלה כבר לתפוס בעוצמה בשיער ראשה הדליל במילא. פתאום נטישת קיילה, היה נראה לה מעשה טיפשי, אך משהו בסיטואציה ההיא על הדשא הצמיח בה תחושת בדידות מנקרת, ובעיקר, רגשות אשמה. קיילה בכל מקרה טרחה לכבד את האנשים בספרייה בנוכחותה דקות ספורות בלבד אחרי ששארלוט כבר התיישבה בשולחן השיעור הפרטי. הבחורה האדישה-לחוצה גלגלה את עיניה כשהבחינה שגם בכוונת קיילה להצטרף.
"אתה ידעת את זה ג'יימס?" קיילה אפילו לא טרחה להביא כיסה, אלא נשענה על השולחן לצדו בהתעלמות מוחלטת משאר יושבי השולחן.
"את מה?" הוא תהה.
"ג'יל ובאק", היא אמרה.
"כן, אני מניח שזה לא המעשה הכי חברי מצדה", הוא הביט בשארלוט.
"נכון?! ואני עוד אמרתי לה שלא תצא איתו! הזהרתי אותה!"
"שקט בספרייה!" צעקה הספרנית למשמע זעקותיה של קיילה.
"סליחה", קיילה לחשה.
"כן, את כנראה באמת חברה אמיתית", הוא שוב הביט בשארלוט. הוא לא ידע שקיילה דיברה כמובן על עצמה, ולכן היא נותרה מבולבלת.
"אולי תדברו בזמן אחר? הוא מסביר לנו דברים שאולי אתן לא צריכות לחזור עליהם, אבל אנחנו כן!" הבחורה דלילת השיער זעמה.
"טוב, אז שארלוט, בואי", היא תפסה בידה, "גם ככה השיעור האחרון מתחיל עוד עשר דקות"
"תיקחי אותה אפילו להשתטח על מרצים שיכולים להיות אבא שלה, רק תיתנו לנו לסיים ללמוד", אמרה דלילת השיער.
"סליחה, מה אמרת עכשיו?" שארלוט השתחררה מאחיזתה של קיילה ושבה לכיוון השולחן.
"זה מה שחברה שלך מספרת לכולם", היא חייכה אליה חיוך נבזי, ולאחריו, הביטה לכיוונה של קיילה.
"מה?! אני רק סיפרתי לכמה בנות על זה שהתעלפת פה בשתיים בלילה!" קיילה זעקה.
"יקירתי! אם את לא יכולה לשמור על הנהלים, תצאי מכאן בבקשה!" הספרנית הזועמת כבר עמדה ללוות אותה החוצה משם.
"שארלוט, נו!" קיילה התרחקה מן השולחן בחשש מסוים לאחר שחברתה לא אמרה דבר.
"אני משתטחת על מרצים?! ואני עוד חשבתי שג'יל נוראית!" שארלוט נטשה את הספרייה בזעם.
"תצאי גם את!" הספרנית צרחה על קיילה, אך היא כבר הייתה בדרכה החוצה בעקבות שארלוט.
שארלוט השתמשה ביתרון הגובה המשמעותי שהיה לה על קיילה כדי לברוח ממנה בצעדים מהירים אל עבר הכיתה.
"שארלוט!" קיילה צווחה מאחוריה בפער משמעותי.
כשהגיעה לפתח הכיתה, כמעט נתקעה בג'יל, שפסעה בנחת איטי לשם.
"שארלוט, הכל בסדר?" ג'יל הספיקה לשאול אותה רגע לפני ששארלוט דחפה את עצמה אל תוך הכיתה.
ג'יל לא הצליחה להיכנס פנימה, משום ששארלוט חזרה החוצה והביטה בה בזעם, "לא ג'יל, הכל לא בסדר! אבל בהצלחה בדייט שלך בסופ"ש!" היא קראה ונכנסה חזרה אל תוך הכיתה, בצורה שהייתה נראית אפילו קומית עבור מי שהיה צופה מן הצד.
"חכי שנייה!" היא אצה אחריה. קיילה בינתיים צפתה במאורע מן הצד.
"אני התכוונתי לספר לך, פשוט לא ידעתי איך ומתי!" ג'יל אמרה.
"אז תיהני לך! כי הוא חרא סקס! ממש חרא סקס!" היא צרחה מול, ללא ספק, יותר מדי אנשים. ג'יל השפילה את מבטה למשמע הדברים.
"מאיפה את יודעת?" קיילה התערבה לפתע.
"שכבתי איתו! כן, אני מודה! כי אני לא ילדה קטנה שמפנטזת על אנשים שאין לי סיכוי איתם! כן, קיילה, אין לך סיכוי, לא עם באק, לא עם דר' לויד, לא עם ההוא עם הכובע גרב, ואפילו לא בגלל שהוא מעדיף גברים! כי את פשוט-"
"-מכוערת", קיילה ענתה.
"לא! כי את פשוט קיילה!" שארלוט צווחה.
"שתיכן פשוט חברות מדהימות", קיילה הביטה בהן ויצאה מן הכיתה.
ג'יל הביטה בשארלוט במבט מאוכזב והלכה לשבת במקום מסוים בין סטודנטיות שהכירה עוד מתקופת התיכון. ג'יימס נכנס לכיתה זמן קצר לאחר האירוע וניגש לשארלוט שהפצירה בו לשבת עמה בקצה השני של הכיתה.
תגובות (0)