משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב B. פרק ח’: משחקי הרעב/רנדי

לפרק הקודם:

משחק ריגול קטן (מחודש) – שלב B. פרק ז’: משחקי זיכרון/סופי

—

–לפני שעה–

הבטתי סביב, הכול נראה בסדר.
לפני אתמול, אם הייתי מביט על מישהו שמתנהג כמוני – הייתי צוחק.
"אף אחד לא מביט עלינו באופן חשוד" הודיעה סופי.
ישבנו על ספסל בגינה ציבורית, הנמצאת על גבעה שמשקיפה על גשר ברוקלין.
בשעה כזאת של הלילה לא היו בגינה הרבה אנשים. רק כאלה שטיילו עם כלביהם, אנשים שביצעו ריצה או סוג אחר של ספורט, וכמה זוגות שעשו ערב רומנטי והשקיפו בכוכבים.
קיוויתי שכאן לא יתקפו אותנו.
זה היה הרעיון של מקום המפגש הקבוע מלכתחילה.
עבר כבר זמן רב מאז שהגענו.
"לא מתאים לאנסטסיה ולג'ו לאחר," אמרה סופי. "אני מודאגת".
"טוב אנחנו חייבים להמשיך," אמרתי. "אבל לפני הכול- אני מת מרעב!" חייכתי. "נסעתי אלייך היישר מוושינגטון ללא עצירה בדרך, ולא אכלתי כלום עדיין".
"אני בעד," אמרה סופי מיד. "בוא נבחר איזה בית קפה חמים ונאכל קצת, יש לך כסף?".
הוצאתי את הכסף שהרווחתי בפעם האחרונה.
"לא הרבה, אבל יספיק לשנינו לארוחה קטנה".
"אתה מלאך" אמרה סופי בחיוך וחיבקה אותי.
ניתקנו מגע במהירות והיה רגע של שתיקה.
"מצטערת, זה לא היה במקום".
"לא משנה… בואי נחפש אוכל," אמרתי והובלתי אותה משם. "בטח יש כאן לפחות איזה בית קפה זול".
כאב הבטן שלי לא היה הדבר שהיה לי בראש כרגע…
—

–לפני חמש שנים–

"אז…" אמרתי והבטתי על השולחן. נמנע מלהביט בדמות שישבה מול המושב שלי
"אז…" אמרה הדמות.
"אני מניח שלשאול – 'את באה לפה הרבה?' יהיה קיטשי" אמרתי את הדבר הראשון שחשבתי עליו.
היא צחקה "כן, זה קיטשי," ואז הוסיפה. "אני יודעת שאתה מסוגל ליותר כשאתה רוצה, רנדי".
מאז שראיתי אותה בפעם הראשונה, ראבקה, או 'בקה' שטיין, גרמה לי לחייך. משהו כמו – 'אהבה ממבט ראשון'.
דייבי הבחין בזה, וירד עליי ללא הפסק.
בקה הייתה מעט בוגרת ממני.
היא הייתה נמוכה ודקת גזרה. היה לה שיער חום – שחור ארוך מתנפנף ברוח ועיניים ירוקות.
"אולי תספר לי דברים על עצמך?" הציעה בקה.
"טוב, אמ… אני רנדי בראון, את זה את יודעת, והתחביב שלי הוא לדפוק את הראש בארוניות".
בקה צחקה.
כשאזרתי אומץ סוף-סוף לדבר איתה בפעם הראשונה, יותר נכון לומר -"היי!" והיא אמרה "היי" בחזרה – זה נגמר בפגישה עם ריימי מנדל.
סיפרתי לכם עליו פעם.
הבעיה הייתה, שבפעם הזאת דייבי לא היה נוכח.
"פוף!".
שמעתי את הקול החזק של הפגיעה, והרגשתי את הכאב בנגיחת הראש שלי אל הארונית העשויה ממתכת.
ראשי הוצמד מאחורי גבי אל הארונית והרגשתי שפרצופי נמעך.
"אתה ילד פלא בראון," אמר ריימי. "איך אפשר להיות יותר-ויותר אידיוט מיום-ליום?".
"תמיד אמ… אמרו לי שיש בתוכי פוטנציאל חבוי" אמרתי.
הוא שיחרר את ראשי וסובב אותו כלפיו "איך אתה מעז לדבר עם החברה שלי?".
"יש לך חברה? תתחדש!" טפחתי לו על מה שחשבתי שזה שכם.
במידות הגוף שלו, היה קשה לי להיות בטוח.
התכוננתי לכאב נוסף – אבל הוא לא הגיע.
"יש לך מזל שהיא מלמדת אותי להיות רחמן" אמר.
"הפרצוף שלי מודה לך ולה מכל הלב" אמרתי, קדתי והוצאתי לשון.
כנראה שהוא לא למד מבקה מספיק שיעורים, כי סטירה מצלצלת שהפילה אותי על הרצפה הגיעה מייד.
כל זה היה חודש לפני הפגישה הזאת.
"אם תהיה פחות ציני לפעמים, אולי תמצא תחביב אחר" אמרה.
המילקשייקים הגיעו ולגמתי משלי "זה לא רעיל, את יכולה לשתות".
היא צחקה ושתתה.
מאז השיחה קלחה.
נפתחנו אחד כלפי השנייה וריימי לא הפריע לי (בעניין הזה).
שנה לאחר מכן היא עברה לגור בצרפת, בפריז, עם הוריה שקיבלו קידמה בעבודתם.
זאת האהבה היחידה שהרגשתי אי פעם.
זה לא השתנה, גם לא עכשיו.
—

–ההווה–

"מה תרצו להזמין?" שאלה אותנו מלצרית בית הקפה במבטא זר.
"טוסט עם חביתה מקושקשת וסלט בשבילי" אמרה סופי.
חכמה, טוסט משביע להרבה זמן "גם בשבילי".
המלצרית רשמה "תרצו לשתות משהו?".
"2 בקבוקי מים, אחד לעכשיו אחד לקחת" אמרה סופי.
המלצרית רשמה גם את זה והלכה.
"מה נעשה אחרי שנסיים?" שאלתי.
"בוא קודם נאכל. לא טוב לדאוג בזמן שאוכלים" אמרה.
כשהטוסט שלי הגיע עטתי עליו, ובלסתי ובלסתי בלי לחשוב איך אני נראה.
ממש הייתי רעב!
הבטתי בסופי, גם היא אכלה מהר- אבל לא במהירות כמוני.
מזגתי לשנינו מים (קיוויתי שבמחווה אבירית) ולגמנו אותם, לא היה אכפת לי אם אצמא אח"כ.
כשסיימנו הכול התעייפתי מהמאמץ, גם סופי נראתה עייפה ופיהקה.
"נצטרך למצוא מקום ללינה," אמרתי בעגמומיות. "חוץ מהתשלום על האוכל – לא נשאר לי כסף".
"בוא נדאג לזה כשנצא" אמרה שוב סופי.
לדעתי סופי היא תמיד אופטימית.
קראתי למלצרית.
המלצרית לא הופיעה אז השארתי את הכסף על השולחן ויצאנו.
עכשיו אני פיהקתי "לאיפה נלך עכשיו?".
"אתם באים איתי" שמעתי קול מאחוריי. זאת הייתה המלצרית.
היא עמדה ליד מכונית שחורה, דומה לזו שרדפה אחריי, ומהמכונית יצאו שני גברים בחליפות שחורות והתחילו להתקדם אלינו.
התחלנו לרוץ לכיוון הנגדי והאנשים רדפו אחרינו, המלצרית נכנסה למכונית ונסעה אחרינו.
"עכשיו אני מזהה אותה!" אמרה סופי מאחוריי. "זאת הבחורה שראיתי בבניין לפני שהתפוצץ".
'רודפים אחרינו טרוריסטים, נהדר…' חשבתי.
סופי עצרה והתיישבה "אני לא יכולה יותר, הרגליים שלי כואבות ואני עייפה".
"כן, גם אני עייף".
המכונית נפתחה "אל תתנגדו," אמרה הבחורה. "סם השינה ישפיע בסופו של דבר".
ניסיתי להקים את סופי בכוח שנותר לי, אבל אז הרגשתי שוק חשמלי בגב.
"רנדי!" שמעתי את סופי קוראת לפני שהתעלפתי.

—

–זמן לא ידוע לאחר מכן–

פקחתי את עיני והבטתי סביבי.
הייתי בתוך חדר גדול עם דלת מסורגת, לא הייתי במקום מוכר.
לפי הרעש שסביבי גם לא הייתי לבד.
"סוף-סוף התעוררת," אמרה סופי שישבה לידי בצורה משונה מסיבה לא מובנת. "כבר יותר מ4 שעות עברו מאז שהביאו אותנו הנה" אמרה.
הזזתי את גופי כדי להגיע אליה.
לא הצלחתי
הייתי אזוק בידי עם שרשרת ברזל המחוברת לקיר.
"לא פספסת הרבה," שמעתי את ג'ו וראיתי אותו בקצה החדר. "אנחנו בסך הכול אסירים של איזה מישהו בשם טאי-שו, שמשום מה היה מעוניין דווקא בנו".
"יש לכם מושג למה? הרי נכשלנו" שאלתי.
"כנראה הוא לא מעודכן" אמרה אנסטסיה שישבה קצת רחוק ממני.
היא הייתה חבולה מאוד.
"מה הם עשו לך, אנסטסיה?" שאלתי ברוגז.
אנסטסיה התכנסה בתוך עצמה "אני מעדיפה לא לדבר על זה" אמרה.
"יש לנו עוד בעיה – הם לקחו גם את קייט" ציין דייבי.
"מי זאת קייט?" שאלה אנסטסיה.
"זאת הבחורה שנראית כמו סופי?" שאל ג'ו.
"כן, בת דודה שלנו. ראית אותה כאן?" שאלה סופי.
"הם הביאו אותה כי חשבו שהיא את. טאי-שו נזף בהם ואז הם לקחו אותה".
"אל תדאגו – הילדה בסדר," שמעתי קול מפתח דלת החדר. "בינתיים".
איש מבוגר שלבש מדים צבאיים חומים ומכנסי עור חומים ארוכים נכנס לחדר.
אחריו נכנסה המלצרית הנחמדה, שכבר החליפה בגד לחולצה קצרה לבנה ומכנסי ג'ינס..
"ברוכים הבאים, גבירותיי ורבותיי. שמי הוא טאי-שו.
"תודה על ההזמנה" אמרתי.
"אתם נמצאים באחת מספינות הצי שלי," הוא התעלם. "ואנחנו הולכים לעזור לי במסע שישנה את חייכם".
"לאן אנחנו שטים?" שאלה אנסטסיה.
"למצוא זהב, יקירתי!" ענתה המלצרית בהתרגשות.
טאי-שו רכן לעבר אנסטסיה רכן לעברה "ולך נועד תפקיד מיוחד".
טאי-שו סקר את כולנו שוב במבטו ואז יצא.
הבחורה נשארה.
היא התיישבה רחוק מאיתנו. עכשיו ראיתי אותה יותר בבירור.
היא לא הייתה בוכרת מאוד מאיתנו, אולי מקסימום ב5 שנים.
היא הייתה קצת קהת עור (אולי משמש?) וממוצא אסיאתי.
"שמי יוריקו מאנג. גם אני מרגלת כמוכם – רק שכבר פרשתי. עכשיו, כשנשארנו לבד, אשמח להכיר אתכם לעומק," ואז הוסיפה "גם כי משעמם לי, אין לי עם מי לדבר כאן, החבר שלי עסוק כל הזמן".
היא הצביעה על ג'ו "אחרי בירורים פה ושם, הבנתי ששמך ג'ו ג'ונס. הכרתי את אבא שלך," אמרה וחיכתה לתגובה שלא הגיעה ממנו. "דווקא בחור נחמד, חבל שעזב אותך".
"הוא לא קיים מבחינתי," אמר ג'ו. "השלמתי עם זה".
"טוב, אז תהיה שמח לדעת שחסכתי לך טורח לחפש אותו" היא גיחכה.
"הרגת אותו?" שאל ג'ו בחרדה-רוגז.
"בערך," חייכה. "אבל זה סיפור לפעם אחרת".
יוריקו עברה לדייבי "התאומים פרנס, היה קשה גם לארגן את המשטרה וגם לתזמן את הפיצוץ בבניין באותו יום," היא צחקה. "אם טאי-שו היה משלם לי על כל ארגון מוצלח שכזה – הייתי עשירה".
"אנשים יחפשו אותי" אמרה סופי.
יוריקו הביטה בסופי "לא סיפרתי לך… סליחה ששכחתי," היא ביעה פרצוף עצוב-רחמני "מחר ימצאו את הגופה שלך, או משהו ממש דומה לה, שהמנתח לאחר המוות יכין, בחצר של הדוד הנחמד שלך. תמיד אני מתפעלת מחדש מה אנשים יעשו בשביל תאוות בצע".
"דוד ברידג' לא קשור לזה!" צעקה סופי. "לא מספיק שהוא מתאבל על האחות שלו – עכשיו גם תפלילי אותו?!".
"יש אנשים עם מזל רע…," אמרה יוריקו ומשכה בכתפיים.
היא הצביעה על אנסטסיה שישבה בהצמדת ידיים ורגליים "קחי את אנסטסיה לדגמה- השותף שלי ידע שרק אם היא תתרגש מאוד כשתחזור הבייתה – היא תהיי מוכנה לוותר".
"השותף שלך?" שאלה אנסטסיה, לפי המבט שלה נראה כבר ידעה את התשובה.
"דמיאן," אמרה יוריקו. "באמת בחור חמוד. אני מבינה מה את אוהבת בו כל-כך".
"אני כבר לא!" אמרה אנסטסיה נחרצות.
"מה שתגידי…" הנהנה ואז נעמדה ופנתה אליי.
היא התקרבה קצת והביטה בי "אתה חכמולוג, אתה יודע רנדי בראון?" אמרה בשעשוע. "לקח לנו הרבה זמן ומאמצים לתפוס אתכם, ומה שהכניע אותך – זה הבטן שלך!".
יוריקו צחקה מהבדיחה של עצמה.
"טוב, השעה מאוחרת ואני הולכת לארוחת הבוקר, אדאג לשלוח לכם משהו".
"תודה על ההתחשבות," אמר דייבי. "אבל מה לגבי הדברים האחרים? אם טאי-שו רוצה שנעזור לו, אני מניח שהוא יצטרך שנהיה במיטבנו.
"אל תדאג, יסדרו לכם משהו".
כשעמדה בפתח הסתובבה והביטה דווקא בי מסיבה מסוימת "כמו שאמרתי, הייתי פעם במשחק ריגול קטן דומה לזה ששלכם. זה לא משתלם, עדיף להיות בצד המנצח. אולי אחרי שנסיים את העבודה תהיה לכם הזדמנות לזה," ואז הביטה בכולנו ואמרה "אשתדל שיהיה לכם כאן כמה שיותר נוח עד אז".
כשיוריקו יצאה נוצר שקט למספר שניות.
"אנחנו חייבים לצאת מכאן ולמצוא את קייט" אמרה סופי.
"לא יהיה לנו לאן לברוח לפני שנגיע לאנשהו," אמר ג'ו. "אולי אנחנו כבר שטים בים".
"טוב, אז זאת לא אפשרות" אמר דייבי והביט בסופי.
מה שנשאר לעשות זה רק לחכות – לפחות לא הייתי רעב כל כך…

המשך יבוא…