עלילותיהם של קיילי וקאל- ילד אמיץ | חלק א'

קיילי, התגלמותו האנושית של הכאוס, של הרוע, היא מגנט של צרות ומריבות. אם בינתיים לא התחילה אחת, אז היא בוודאי תתחיל. היא מתקשה להסתדר בעולם בני האדם, אנשים לא מבינים אותה ומפחדים מנוכחותה, היא משדרת הילה שחורה ומקוללת לסביבה. היא מזהמת את העולם.

מהצד השני של המאזניים, ישנו את קאל, נער בלונדיני ויפה טוהר אשר בתוכו שוכן השלום והטוב. מטבעו להסדיר דברים לקודמם, לפתור מריבות, בעיות ולגשר בין אנשים. תפקידו במובן מסוים הוא לרסן את קיילי ולנקות אחרי הבלאגן שהיא משאירה אחריה.

אם חשבתם שכאשר ייפגשו תחל מלחמה, טעיתם. קורה בין השניים משהו אחר, משהו קסום, משהו שאיש לא היה מעלה על דעתו.

עלילותיהם של קיילי וקאל מגולל אחר סיפורים קצרים וחוויות מחייהם של השניים. יחד, הם יכירו אחד את השני, ילמדו תובנות ולקחים ויחוו קונפליקטים שמעולם לא חשבו שיחוו.
————–
פרק שלישי- "ילד אמיץ" ( חלק א')
–
דמעה זלגה על לחיו של הנער הברונטי. שיערו היה מתולתל וצעיר ונמשיו הבהירים הקנו לו מראה צעיר יותר מגילו האמיתי. הוא ישב מכווץ בפינת סמטה וניסה להסתתר מפני כולם. מפני הפחים, מפני החתולים שהציצו בו ממרחק, מפני הלבנים הגסות שגידרו אותו, מפני הילדים שזה עתה דחפו אותו אל תוך פח האשפה וברחו מהמקום ואפילו מפני האוויר. הוא לא רצה שאף אחד יראה אותו. שאף אחד לא יראה את הסטייה השגויה שיש בו, שאף אחד לא יגלה על החריגות שלו. אבל, זה היה מאוחר מידי, והוא ידע שלא ייקח עוד זמן רב עד שכל בית הספר ישמע על סטייתו. הוא דמיין כיצד הימים הבאים יעברו בשתיקה ורק מבטים מנחמים ינעצו לעברו. לאחר מכן, הפצצה תגיע, והוא ימצא את עצמו כל בוקר מתעורר בפח אשפה אחר של השכונה. אולי גם ידחפו אותו לשירותים של הבנות לפעמים. בקצב הזה הוא יסבול לבד כל חייו.
הוא עוד לא סיפר להוריו, הוא לא בטוח אם בכלל כדאי. הוא בעצמו עוד לא בטוח מה קורה איתו, או מה בדיוק לספר להם. הוא לא ידע, הוא פשוט לא ידע. עמוק עמוק בליבו הוא הרגיש אשם. אשמה על כך שלא נולד רגיל, אלא נולד עם שריטה במוח שגורמת לו להבין דברים בדרך טיפה שונה, בדרך שהרבה לא מבינים את ההיגיון שבה ואפילו נגעלים לפעמים. אז מה אם הוא מתנהג טיפה אחרת? לובש סוודרים צמודים וצעיפים רקומים? אז מה אם אכפת לו מעור הפנים שלו קצת יותר מבנים אחרים? זו לא בעיה שלו אם הם רוצים להמשיך להיראות כמו קופים מחוצ'קנים.
זו לא בעיה שלו. זו לא אשמתו. זו לא בעיה שלו. זו לא אשמתו.
זו אשמתו והוא צריך לתקן את השגיאה שלו. הוריו חושבים שהוא כמו כל ילד רגיל, מה יקרה כאשר הם יגלו שהוא אכזב אותם? מה יקרה כשיגלו שסתם זייף חיוך כאשר צפו בו בגאווה משחק כדורגל? הוא שנא את המשחק.
לחייו הפכו להיות דביקות מדמעות וטעם מלוח מילא את פיו. הוא קבר את ראשו בין ידיו וברכיו. הלוואי שלא הייתי נולד בכלל, חשב לעצמו. הלוואי שיש שיקוי שיכול להחזיר אותי להיות רגיל. הוא ידע שאין כזה דבר קסם, או שיקויים, אבל ניסה בכל זאת להיאחז בכל תקווה שהייתה לו בכדי לצאת מהמצב, גם אם הייתה מופרכת למדי.
"אין שום דבר שיחזיר אותך להיות מי שאתה מקווה להיות".
הנער הרים את ראשו בפליאה, חושף יותר מרק הר תלתלים ברונטי. עיניו הבריקו והוא ניגב את לחייו בגב שרוולו. מולו, לבוש בסווצ'ארט כחול וצעיף צבעוני שכיסה מעט את פיו, עמד נער בלונדיני, עיניו כחולות כצבעו של ים שקט וידיו הוכנסו לכיסיו.
"אתה לא צריך להצטער על מי שאתה." קצוות חיוך התגלו מעל כיסוי הפה של הבלונדיני. "אני קאל דרך אגב, איך קוראים לך?"
"מייק". קולו רעד והוא משך באפו. "א-איך-"
"איך הבנתי מה קורה? פשוט מאוד." קאל התיישב לצידו של מייק, נשען עם ראשו על החומה. "שמעתי מישהו בוכה אז ירדתי. ראיתי אותך, לבוש בסוודר וצווארון, מייבב בסמטה ליד פחי אשפה. חשבתי שכנראה זה מה שאני חושב שזה. צדקתי?"
"אני מניח שלא כל כך קשה להבין." הברונטי משך בכתפיו בתנועת כניעה. הוא הסיט את ראשו הצידה, מתבייש להראות את פניו. הוא היה כל כך מבויש מעצמו, שגם בפני זר הרגיש לא בנוח. הוא פחד שהוא מסמיק, הנער שישב כה צמוד אליו היה יפה מדי. מזל שהוא לא היה הראשון ששבר את הדממה.
"אח, ילדים טיפשים חיים היום." קאל נאנח, מייק לא ענה- מבטו נטה הצידה בניסיון להתחמק מקאל. "היי, תסתכל עליי." קאל ביקש. מייק נענע את ראשו לשלילה. כל מה שרצה זה להיות לבד, לבכות לבד, אבל עכשיו גם זה נמנע ממנו. למה כל דבר שהוא רוצה שיקרה קורה בדיוק הפוך?
קאל תפס בסנטרו של מייק בפתאומיות, כופה עליו לסובב את ראשו אליו. עיניו המבוהלות של הנער הביטו ישירות בעיניו, הוא ראה כיצד שבור היה מייק. הוא פחד לאבד את הכל, אם לא יאבד את עצמו. קאל רצה להבהיר לו שהדבר היחידי שיוכל לאבד בסופו של דבר זה רק את עצמו.
"אתה מפחד ממני?" הוא שאל. בכל זאת, קאל לא היה יותר מזר שנתקל בו מייק בפינת סמטה. הדבר האחרון שקאל רצה שיקרה זה שמייק יפחד ממנו, הוא לא אמור להיות זה שיגרום לו לפחד. קיילי נשארה למעלה, ישנה.
שאלתו של הנער הבלונדיני הייתה פתאומית ומייק לא ידע כיצד לענות. כן, הנער הזה מנע ממנו את החופש והפרטיות שלו וליבו של מייק האיץ בחזהו; אבל לא מפחד. עיניו הכחולות של הנער מולו היו טובות, היה בהן מן יופי רגוע. הוא נענע את ראשו לשלילה.
"יופי, כי זה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה." קאל חייך. "דבר אליי".
"מ-מה?"
"ספר לי מתי הבנת את זה, מה קרה, מה דעתך על זה ובכלליות, איך החיים מייק?" קאל עזב את סנטרו של מייק רק כאשר היה בטוח שפניו לא ינסו להתחמק שוב.
"הרגשתי שמשהו לא בסדר בי מהרגע הראשון שנולדתי," מייק ענה, "זה פשוט…בא לי טבעי. לא קרה שום דבר לשאלתך, אבל יקרו דברים כשידעו עליי."
"אז הרגשת שמשהו בסדר בך מהרגע הראשון שנולדת." קאל חזר על דבריו בשינוי קל של הניסוח.
"משהו לא בסדר בי."
קאל צקצק בלשונו. "כאן אתה טועה. משהו כן בסדר בך, משהו מצוין. אולי האחרים הם אלה שלא בסדר? חשבת על זה?" מייק הרכין מעט את ראשו והחל לשחק עם שולי צעיפו.
"הם לפחות הולכים לפי חוקי הטבע, לא נגד החוקים."
"ומי אמר שהטבע צדק?" קאל ניסה לדחוק את מייק לפינה, לפינה שהדבר היחיד שיוכל לגרום לו לצאת ממנה זו הקבלה העצמית. מייק צריך להבין שלאהוב את המין הזהה לשלך זה לא משהו שגוי.
"לא יודע." מייק ענה, קאל לא הגיב, הוא שמר על השתיקה. "הטבע זה הכול, זה הכוח הכי גדול בעולם. למה שנצא נגדו?"
"כי אתה לא אוהב את החוקים של השלטון האבסולוטי שלו, אתה מורד מייק, אתה ילד אמיץ שיוצא במחאה כנגד חוקי הטבע. אף אחד לא אמר שהטבע באמת צודק, אולי אתה תמצא את האמת, או שאולי אין אמת אחת."
"אני מורד?" שאל מייק בחוסר ביטחון. הוא אף פעם לא דמיין את עצמו כמישהו מרדן, המילה 'אמיץ' והשם 'מייק' לא התחברו טוב יחד. מה הוא ניסה לעשות היום כשזרקו אותו לפח? כלום. הוא פחד כל כך מהאמת.
"אתה נלחם לצדק מייק, לצדק שלך." קולו התקיף של קאל הדהד בראשו של מייק. "אתה תהיה הראשון שיתחיל את השינוי, האביר האמיץ שילחם בכולם. מייק, אתה תהיה זה שיראה לכולם עד כמה זה מיוחד וכדאי להיות שונה, ולא רק בתחום שלך, אלא גם בהמון תחומים נוספים. אתה תוביל מהפכה."
"מהפכה?" קאל קרא את הבלבול בעיניו הירוקות של הנער. הוא הרגיש שמייק הפנים את דבריו, אבל ידע שבפנים, לא משנה מה, מייק עדיין פחד. אז כן, קאל אולי טיפה הגזים בדימויים שלו, אבל הכל היה בשביל לדמות למייק את מה שהוא מסוגל לעשות ועד כמה ש- "הסטייה" שלו אולי לא באמת סטייה אלא הדבר הנכון. אין נכון ולא נכון בעניין, יש נכון ולא נכון לכל אדם בפרט.
קאל לא ידע יותר מה להגיד, לא נותרה לו ברירה. הוא הניח את ידיו על לחייו של מייק, סובב את פניו במהירות והצמיד את שפתיו לשלו. ההרגשה הייתה מוזרה מעט, אבל חדשה.
מייק לא התנגד, אבל גם לא החזיר תשובה. הגוף שלו קפא, הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו באותו רגע. קאל, הנער הבלונדיני שזה עתה הכיר, הנער היפה, נישק אותו. הוא עדיין הרגיש את שפתיו של קאל על שלו, לא מתנתקות. אולי הזמן נמרח לנצח, אבל הוא תהה כמה זמן הם כבר ככה. הוא רצה ולא רצה את זה; זה היה מסובך אפילו עבורו. כעת הוא הבין שכן, זה מה שהוא, אין לו דרך לברוח מזה. הנשיקה עם קאל הייתה אמנם מוזרה אבל הייתה הדבר הנכון עבורו- הוא לא יהיה מסוגל לעשות זאת עם בת. ההבנה נחתה עליו לפתע, דבריו של קאל חלחלו עמוק יותר בתוך תודעתו. הוא הבין, הוא סוף סוף הבין שהכל בסדר. לא משנה מי ינסה לפגוע בו עכשיו, מי יקרא לו חלש, עמוק עמוק בלב הוא ידע שהוא הלוחם הגדול ביותר.
קאל התנתק משפתיו של מייק באחת, ידיו עדיין על לחייו. הם בההו כך זמן מה אחד בשני, מופתעים מעצם המאורע שקרה.
"הבנת?" קאל שאל, מביט בעיניים מלאות תקווה. מייק הנהן וחיוך הופיע על פניו.
"תודה".
הפעולה אולי צלחה, אבל דבר אחד קאל לא ידע- קיילי הייתה ערה וצפתה בכל מה שקרה, כולל הנשיקה.