איש ללא פנים

נהמת הרכבת התחתית שחלפה על פני תחנת כיכר יוניון בניו יורק נשמעה למרחקים. על פני השטח התהלך עכשיו איש ללא פנים, מבטו מזוגג ולא מעלה חשד. מובן שהיה זה רק כינוי ופרצופו אכן היה שם ככל האדם אך בקלות יכולת לחלוף על פניו ברחוב או בתור לסופר מבלי לדעת שתחת ידיו נרצחו בשיטתיות כעשרים אנשים בעשר השנים האחרונות.
בסרטים הוליוודים תמיד נראים רוצחים שכירים כאנשים עסקים בחליפה ומאוד מסודרים. בעלי מבנה גוף רחב בדרך כלל וחליפת עסקים שחורה שמשדרת כח. הם יגיעו ליעדם ברכב שצבעו תואם את צבע חליפתם ויבצעו את המשימה בעזרת אקדח משתיק קול או רובה צלפים ארוך מחלון מרוחק או גג בניין.
האיש בלי הפנים התהלך לאורכה של הכיכר בערב קיץ חמים שלגופו מכנס ג’ינס קצר וסנדלים במראה שהזכיר במעט בעלי משפחות מהפרברים שהחליטו לנצל את יום ראשון החופשי שלהם בשתיית בירה וצליית בשר על הגריל בחצר האחורית.
כשהטמפרטורות עולות זוחלים כל העכברים החוצה מן המחילות חשב לעצמו, הכיכר הייתה מלאה מהרגיל באותו ערב חמים. במרכזה ישבו קבוצות שונות של סטודנטים צעירים שעשן הסיגריות וריח המריחואנה נידף מהם והזכיר לו במעט את הריח שהיה ספוג בבגדיה של אחותו כשהייתה חוזרת מאחד מהפסטיבלים שאותם היתה פוקדת בקביעות. על יד שולחנות קטנים שצופפו יחדיו ישבו קהל יותר מבוגר שיצר מן פרלמנט רועש במבטא ניו יורקרי כבד, מידי פעם הזעיפו את פניהם אל עבר ריח המריחואנה שהתגנב לאפם מהקבוצה הצעירה.
אם קיים מקום ובו תוכל להיות רוצח שכיר מבלי להעלות חשד היתה זאת העיר ניו יורק, שם מגוון האנשים והתרבויות היה כל כך רחב שגם אדם שהיה מתהלך חצי עירום בתחפושת של תרנגולת לא היה מסיט את מבטם של העוברים ושבים, ובטח לא איש בלי פנים.

את העבודות הוא היה מקבל מאדם אחד בשם ג’יאנקומו שאותו הכיר מימיו כילד בשכונה בברוקלין.
אירים ואיטלקים היו הרוב באותה התקופה ומרבית המשפחות חיו חיים דומים של מעמד הביניים הנמוך, האב היה המפרנס שיוצא לעבודה בשעת בוקר מוקדמת וחוזר רק בשעות הלילה המאוחרות והאם קיבלה את האחריות על משק הבית והילדים.
לפני שהפך לאיש בלי פנים הוא היה סתם עוד נער רגיל בבית הספר התיכון הציבורי מספר 34. באיזור העיר ניו יורק נקראים בתי הספר על ידי מספרים. בקרב הילדים בכיתה כמו היום הוא לא התבלט במיוחד, מלבד תקרית אחת ובה ניסה הבריון הכיתתי לסחוט ממנו את הכסף שקיבל מאמו לארוחת הצהריים היומית. כמו בסרטים הבריון הגדול של בית הספר היה ילד גבוה ושמן מאוד בשם בוצ’ שהגיע מהדרום ודיבר במבטא כבד שהזכיר לו את המערבונים שאביו היה צופה בהם בכל שישי בערב. בבוקר התקרית הבריון הפתיע אותו בחצר בית הספר בהפסקה ודרש את הכסף או שיחטיף לו מכות, באותו רגע נזכר איך אביו תמיד היה מתלונן בקולי קולות בארוחת הערב על מנהלי המפעל שהעבידו אותו ואת חבריו תמורת משכורת זעומה “אם הייתי יכול הייתי שובר לבנה על ראשו של האדיוט הזה” תמיד היה חוזר על אותו המשפט כשדיבר על הבוס שלו.
ובכן לבנה לא הייתה שם אך בזווית עינו הבחין באבן שהייתה בערך בגודל של אגרוף קמוץ, האיש ללא פנים שעוד היה ילד רגיל בבית הספר הלך מספר צעדים והרים את האבן תוך שבוצ’ השמן בהה בו בעיניים כועסות ולא מבינות. את עוצמת המכה שניחתה על ראשו היה אפשר לשמוע מצידו השני של מגרש המשחקים ומיד רצו לשם כל התלמידים כדי לראות מה קרה.
דם החל לנגור מראשו של הבריון השמן ששכב על הרצפה ואיבד את הכרתו, לאחר כמה שניות הגיחה המורה האחראית מבין כל המולת הילדים וראתה אותו עומד שם בפנים חסרות הבעה כלשהיא.
בחדר המנהל כשנשאל לפשר מעשיו הוא הסביר שבוצ’ ניסה לקחת ממנו את הכסף לארוחת הצהריים, לשאלה האם הוא מצטער על מה שעשה הוא ענה בפשטות “לא”.

האיש ללא הפנים חצה עכשיו את רחבת הלובי של אחד מבתי המלון באיזור, בכל פעם היו השניים נפגשים במלון אחר כדי לסכם את פרטי העבודה הבאה. במעלית פגש זוג שנראו כמו שניים מצפון קרוליינה או טנסי שיצאו עכשיו לפנסיה ובאו לטייל בחוף המזרחי. הם חייכו אליו בנימוס והוא כרגיל התעלם לחלוטין מקיומם. הוא ירד בקומה השמינית וחלף במסדרון על מספר דלתות עד שהגיד לחדר מספר 846. כבכל מפגש חיכה לו ג’יאנקומו ישוב בפנים כשלפניו מונחים מספר מסמכים ובקבוק אלכוהול כלשהו, הפעם זה היה ג’ק דניאלס וויסקי. האיש בלי פנים מעולם לא אהב להשתכר אך כן נהנה מתחושת הדגדוג בכפות רגליו כששתה, למעשה זו הייתה תחושת ההנאה היחידה שיכל לתאר בחייו.

לאחר התקרית ההיא בבית הספר הוא נשלח להשעייה בבית ובאותו שבוע אביו נהרג בתאונת עבודה במפעל ובה נהרגו עשרה עובדים בהתפוצצות פתאומית של אחת המכונות. בטקס הלוויה אמו ואחותו התייפחו ללא הרף והוא רק עמד שם בפנים חתומות וחיכה שהטקס יגמר, ג’יאנקומו שהיה שכן ומכר של המשפחה גם היה שם.
מספר ימים לאחר מכן פגש אותו ברחוב בזמן שחזר הביתה מהלימודים והציע לו עבודה, זה היה היום האחרון בו כף רגלו דרכה בשערי בית הספר. בתחילה היה אורז קופסאות סיגריות בקרטונים מיוחדים לפי ההוראות של ג’יאנקומו. בכל יום היו מגיעים שני חברה בשם טוני ופולי ברכב אחר ופורקים את הסחורה במחסן. טוני היה בחור שמן שסיגר עבה תמיד התנדנד מפיו ופולי נראה כמו נרקומן. משם הוא היה אורז את הכל ומעביר את החבילות לידיהם של כמה כושים מהשכונה ליד בכדי שימכרו אותו לתושבי האיזור.
אחרי שאביו מת אימו התמכרה לכדורים משככי כאבים והפסיקה להתעניין היכן היה ומתי, אחותו נעלמה בשעת בוקר מוקדמת יום אחד וכשהלך לבדוק בחדרה ראה שכל חפציה נעלמו.
בסופי השבוע ג’יאנקומו היה לוקח אותו לרחבת החנייה הישנה בקווינס ושם היה מלמד אותו לירות בפחיות ובקבוקים ממרחקים שונים. שם גם שתה אלכוהול בפעם הראשונה.
העבודה השנייה שלו הגיעה יום אחד כשג’יאנקומו הודיע לו בחגיגיות שמעתה והלאה הוא יהיה הנהג האישי שלו ויסיע אותו לאן שרק יצטרך, כשסיפר לו שלמעשה הוא אינו יודע לנהוג השיב לו ג’יאנקומו “אתה תלמד”.
כך למד הוא להכיר כל רחוב ורחוב בסביבות העיר ניו יורק.
פעם היו הולכים לגבות כספים מאנשים שונים ובמקרה הצורך גם היה חובט בהם בהוראת ג’יאנקומו ובעזרת אלת בייסבול שהחזיק במושב הקדמי של הרכב. מידי פעם שרכב משטרה היה מגיע למקום ג’יאנקומו בירך את השוטרים לשלום והחליף עמם כמה מילים ולחיצות ידיים, לאחר מכן שלח אותם לדרכם.

“היום זו עבודה מיוחדת ואתה תפוצה גם בהתאם” אמר ג’יאנקומו המחוייך כשהאיש ללא פנים התיישב אל הכיסא בחדר המלון. החליפה שלו הייתה נראית יקרה במיוחד היום, חפתי הזהב בשרווליו נצנצו בכל פעם שמנורת החדר הבהירה האירה עליהם.
“עבודה היא עבודה” הגיב לו.
“עבודה כזאת יש פעם בחיים” המשיך המאפיוזו לגחך “היום בחור יקר שלי אתה הולך לטפל באחד הלקוחות הכי חשובים שלנו”
מחוץ לחלון החדר העיר כבר שקעה בחשיכה, אם באמת אפשר לקרוא לזה חשיכה, אורות העיר מכל עבר תמיד טשטשו את חשיכת הלילה.
על השולחן שלפניו בחן עכשיו האיש בלי הפנים את מספר התמונות שהבוס הביא. בתמונות נראה גבר נאה בסביבות גיל החמישים, כתפיו היו רחבות וכרס קטנה בלטה מחולצתו המכופתרת. באחת התמונות הוא טחב את ידיו בכיסי מכנסיו במין חשיבות עצמית שכזו, כמו אדם מתנשא.
כל זה כמובן לא שינה דבר וחצי דבר לאיש בלי הפנים וכמו שאמר עבודה היא עבודה.
בעצם מאז שהוא זוכר את עצמו הוא לא הרגיש כלום, תמיד הביט בסובבים אותו כמו מדען החוקר חיות מרחוק במשקפת תוך שהוא רושם לעצמו רישומים בפנקס שלו. שמחה, עצב, אהבה, כעס כל אלו היו רק מילים בעבורו.

בפעם הראשונה שנאלץ להרוג מישהו ג’יאנקומו והוא נסעו לבית מרוחק בצפון המדינה. בדרכם הסביר לו הבוס ברכב שאותו אדם היה מהמר כפייתי ובעל חובות רבים ל”חברה” שלהם.
זו גם הייתה הפעם הראשונה שראה את המרחבים הפתוחים והטבע ולא את אותו הנוף הרגיל של בנייני ניו יורק שכיסו את הרקיע. על פסגות ההרים יכל להבחין במעט שלג שעוד נותר מהחורף וציפורים, המון ציפורים בכל מקום. לכניסת הבית הוביל שביל עפר ארוך, אבנים קטנות קפצו מהגלגלים ופגעו בשמשות של מכונית הלינקולן העירונית שהתקשתה לטפס במעלה הדרך.
בתחילה הוא חיכה ברכב בזמן שג’יאנקומו נכנס פנימה לשוחח עם אותו איש, “אני אקרא לך במקרה הצורך” הוא אמר. הבית נראה מוזנח ורעוע, הצבע הירוק על קירותיו התקלף ומספר חלונות היו תלויים בקושי על צירם.
בזמן ההמתנה חלפה משפחה של צבאים על פני המכונית ואף נעצרה לרגע להסתכל בפניו של האיש בלי הפנים, בראשו הוא תהה לאן פניהם מועדות.
לאחר זמן מה יצא ג’יאנקומו מהבית ותיק קטן בידו, כשהתיישב פתח מעט את התיק והראה לו חבילת מזומנים קשורה בחוט. מכיס מעילו הוא שלף אקדח ברטה שחור
“עכשיו אני רוצה שתיכנס לשם ותדפוק לו שתי כדורים בראש, דום דום.”
האיש ללא פנים התמהמה לרגע,
“בלי לחשוב יותר מידי, אתה נכנס לשם לא אומר מילה מכוון ויורה ברור?”.
ללא תגובה הוא יצא מהרכב והחל לצעוד אל עבר דלת הכניסה, לרגע הוא הפנה את מבטו לצד שמאל ותהה אם משפחת הצבאים עדיין שם. דלת הכניסה היתה פתוחה לרווחה והובילה היישר אל סלון הבית שם ישב אדם בעל עיניים מלוכסנות ופרצוף מופתע כשראה את הבחור הזר נכנס במפתנו.
בידו הוא אחז סיגריה דלוקה שנשמטה אל הרצפה ברגע שהבחין באקדח. פיו נפצה כאילו מבקש לשנות את דעתו של המחסל, לבקש רחמים או כל מה שאדם אומר ברגעיו האחרונים.
אך לפני כל זה כבר פנה לוע האקדח לכיוון פניו ושיחרר שני קליעים, דום דום.
בנסיעה חזרה בהה ג’יאנקומו בפניו ארוכות, “איש בלי פנים” אמר לפתע ללא הקדמה.
“סליחה?” הוא הגיב בחוסר הבנה לפשר הדברים.
“אני תמיד ידעתי שתדע לך, עוד מאותו הבוקר ההוא של הלוויה של אבא שלך, אני ראיתי אותך עומד שם מהצד בפנים כבויות, חסר הבעה. אנשים במקצוע החדש שלך מתמלאים ברגשות בפעם הראשונה שלהם, ואתה כלום, כאילו ביקשתי ממך לקנות לי חפיסת סיגריות בתחנת הדלק. מאותו יום תהיתי לעצמי ועכשיו אישרת את מחשבותי.”
האיטלקי הזקן חייך לעצמו בשקט.
המקצוע החדש שלי חשב לי לעצמו האיש ללא פנים.

האיש ללא הפנים יצא מתחנת הרכבת וצעד מספר דקות אל מלון הדירות בשכונת צ’לסי. הכניסה הייתה מפוארת ומקושטת בעציצים למיניהם ובמזרקה קטנה שקיבלה את פניהם של הבאים בשעריה. הוא חלף באיטיות על פני השומר שעמד בכניסה ופנה בקצה הרחוב לצידו השני של הבניין.
שלט ברזל קטן עיטר את דלת המתכת השחורה “כניסת שירות” נכתב עליו.
כמו שג’יאנקומו אמר הדלת לא הייתה נעולה והוא עשה את דרכו במסדרונות צרים חולף בדרכו על פני חדרי כביסה ומכונות למינהם.
אחד מאנשי הצוות הבחין בתייר המוזר וקרא לעברו “אפשר לעזור לך בחור?”
“Je ne parle pas anglais” דיקלם האיש ללא פנים בדיוק כמו שג’יאנקומו הורה לו.
“עוד תייר שהלך לאיבוד” סינן מבעד שיניו עובד המלון “בוא אחרי” הוא צעק לעברו באנגלית כאילו שאם הרים את קולו היה מבין אותו התייר הצרפתי יותר טוב, למזלו ולרעת הלקוח הוא לא היה תייר וגם לא צרפתי.
עובד המלון הוביל אותו במבוך התת קרקעי של בית המלון אל המעלית.
“אל תחזור לכאן שוב זה רק לעובדים!” המשיך לצעוק עובד המלון בזמן שדלת המעלית נסגרה.
בקומה השלישית נכנסנו זוג הורים ושלושת ילדיהם בני העשרה.
“חופשה או עסקים?” אב המשפחה פנה עכשיו אל האיש.
“Je ne parle pas anglais”
זו הייתה הפעם הראשונה שטרח לענות למישהו.
“המלון הזה כל כך בינלאומי!” אמרה האישה לבעלה בהתרגשות. הם יצאו בקומה השישית והמעלית המשיכה לטפס.
“קומה עשירית” הכריזה המעלית והאיש יצא אל המסדרון הריק.
הקומה היתה שקטה, מכיס מכנסיו הוא שלף אקדח קטנטן שלאדם מן השורה היה נראה כמו צעצוע של ילדים. המחסנית הקטנה הכילה שלושה כדורים קטנטנים אף יותר.
שלוש דפיקות על הדלת והבחור מהתמונות פתח.
החשיבות העצמית נטפה מכל חור בגופו כשהסתכל מטה אל האיש ללא פנים בהתנשאות.
“אני בפירוש ביקשתי לא להפריע בשעות כאלו, מסור לי בבקשה את שמך אני מעוניין לדבר עם ההנהלה”.
“Je ne parle pas anglais”
דום דום.

הבית הקטן בברוקלין נותר כמו שהוא ואחרי שאימו נעלמה גם היא בעוד אחד ממסעותיה לחיפוש סמים הוא נותר לגור שם לבדו.
במרפסת הקדמית נח לו כסא מתנדנד ישן שאביו נהג לשבת בו בבקרים המוקדמים לפני שיצא לעבודה במפעל.
השמש החלה לעלות לאיטה כשהתיישב עליו.
בחנות האלכוהול הקטנה שבתחנת הרכבת רכש בקבוק וויסקי קטן.
האיש ללא פנים מתח את גופו וצפה אל הרחוב תוך שהוא לוגם מן המשקה.
הוא אהב את תחושת הדגדוג שזה עשה לו בכפות הרגליים.