סיפורים ואגדות

בא לי לבכות את ליבי.
בא לי לצרוח את נשמתי מרוב כאב.
אני מרגישה שבורה, אני מרגישה אבודה בין הרגשות, אני מרגישה שאני אוויר, שלא רואים אותי.
בא לי לברוח למקום שרואים אותי ששומעים אותי, שמקשיבים לי.
שמקשיבים לליבי.
ליבי שבור, ליבי כאוב.
אני מרגישה אותו.
אני מרגישה את הכאב שלו.
אני מרגישה אותו בוכה.
הוא כואב עד עמקי נישמתי.
אני רוצה לברוח אני רוצה לעוף כמו ציפור כמה שיותר רחוק, כמה שיותר מהר.
למקום שלא יוכלו לפגוע בי.
מקום שליבי לא יתרסק, שהוא לא ישבר.
אני רוצה להיות חופשיה מכאב.
אני רוצה לעוף בין העננים להרגיש את הרוח בעורי, להרגיש את האוויר הנקי חודר לנישמתי, אני רוצה להרגיש את האוויר הטהור של השמים בגופי, בתוכי.
אני רק רוצה להרגיש שוב שמחה, אני רוצה להרגיש את החיוך יוצא מאושר ולא מזיוף.
אני רוצה לצחוק כל כך חזק שיכאב לי הבטן מאושר.
אני רוצה להרגיש את ליבי תמים ללא סדק, ללא פגע.
אני רוצה להרגיש אותו שוב מאושר.
אני רוצה להרגיש אותו שוב שלם.
אני רוצה להרגיש שוב את השמחה יוצאת ממנו כשאני רואה משהו משמח, אני רוצה להרגיש שוב פרפרים יוצאים ממנו כשאני רואה מישהו שאני אוהבת, אני רוצה שוב להרגיש רגש כשאני מנשקת מישהו, אני רוצה שוב להרגיש את כאב הגעגוע אל קרובי.
אבל אני לא יכולה, הוא כבר שבור, הוא כבר כאוב, כבר נכנסתי לתוך המערה, כבר חיפשתי את דרכי החוצה, כבר נפלתי בחיפושי אחר האור שבקצה המנהרה.
אולי זאת רק אגדה שבכל מנהרה יש את קצה אורה.
אולי זאת רק אגדה שבכל מנהרה קרני השמש החמימות חודרות אותה שמביאות לה את התקווה לסוף האפלה, את האמונה בכך שזה סופה.
אבל בכל זאת זה רק אולי, ומדובר כאן רק בסיפורי אגדה.
ואגדות יש רק בסיפורים.
ואולי רק אולי יש את האור שבקצה המנהרה.