הורמון האהבה – פרק 5 (18+)

הַקִּימָה בשעות הבוקר המאוחרות של יום שישי תמיד מרחו על פניה של שארלוט חיוך מטופש בידיעה שסוף השבוע מתחיל היום בערב. היא לא מיהרה לקפץ ממיטתה, ואפילו לא לפשפש במסרונים החדשים בנייד שלה. היא ישבה מספר דקות ובהתה בקרני השמש שחדרו מבעד לתריסי חלון חדר השינה, לאחר מכן היא התמתחה קלות, ושלחה את כפות רגליה לחפש אחר נעלי הבית החורפיות שהונחו במרחק-מה ממקום מושבה. היא פתחה במקצת את תריסי החלון והביטה החוצה. משב רוח קל חדר וליטף את פניה, בעודה בוהה בזוג הקשישים שישבו בגינה הקטנה והריקה תחת בניין מגוריה. השניים היו זוג מעורב, הוא ממוצע אפרו-אמריקני, היא בהירת עור כמעט כמו שארלוט, ולמרות שהדבר השיב את רובי חזרה לתודעתה, העובדה שהם היו כה שלווים ונינוחים בעודם משוחחים, ההפך הגמור ממנה ומרובי, הוביל אותה לפלוט אנחת רווחה ראשונה שמה שהיה נגמר.

היא שלפה מהארון שלה חולצת טי קצרה בצבע אפרסק עם הדפס של כוכב הלכת שבתאי, ולצדה אוברול ג'ינס כהה שהיה באחזקתה עוד מתקופת התיכון, אך עדיין עלה עליה והחמיא לצורת גופה המעוקלת. טרם הלכה לחפש אחר נעליי הסניקרס המתאימות שהיו זרוקות כנראה לצד דלת הכניסה, היא הפעילה את פטיפון הוינטג' שעמד בחדרה כבר כמה שבועות ללא שימוש. התקליט שהיא בחרה היה זה שהונח כבר על המכונה, והשיר שהחל להתנגן היה Freedom 90 של ג'ורג' מייקל. היא נעה בחינניות אופטימית למשמע קולו הייחודי של הזמר האנגלי ולשירו העוצמתי, אל עבר המטבח, להכין לעצמה קפה. בזמן שבו מי הקומקום רתחו להם, היא פנתה לנעול את הנעליים המתאימות לתלבושת היומית שלה ולאחר מכן, שבה למטבח לסיים את מטלת הכנת הקפה.

בניגוד לקפה המתנשא והמריר ששתתה אתמול בדירתו של באק, היה זה הקפה הטעים ביותר בעולם לדעתה. אולי משום שהיא איננה בחורה איכותית בעצמה ולכן היא מעריכה דברים שאינם איכותיים בלבד, הרי איכות היא פשוט מושג חסר משמעות עבור מי שלא נועד להבין אותו.

"I just hope you understand, sometimes the clothes do not make the man", קולו של ג'ורג' קרא מחדר השינה שלה. היא הנהנה בראשה למשמע האמירה ובעקבותיה בחרה גם לא למרוח איפור באותו היום. היא רק הביטה במראה רגע קט לפני שיצאה לדרכה, לא התרשמה במיוחד ממה שראתה, אך הרגישה שבמילא אין לה את מי להרשים.

תחנת האוטובוס הייתה שוממת מאדם, היה זה יתרון השעה המאוחרת של היום האחרון טרם סוף השבוע. למרות השמש השוטפת, בלילה של אותו היום, ירד מטר שהצליח לגרום לכך שהכביש והמדרכות היו מכוסות שלוליות. האוטובוס שהתקרב לכיוונה של שארלוט הצליח להתיז עליה מעט ממי השלולית של הכביש, אך למזלה, המים המלוכלכים הגיעו רק לקצוות נעליה. האוטובוס עצמו, היה ריק גם כן, והיא יכלה להרשות לעצמה לשבת במושב זוגי מבודד מאחור ולהאזין למוזיקה שלה בנחת מירבי.

בניגוד לתחנת האוטובוס והאוטובוס עצמו, האוניברסיטה הייתה מלאה וצפופה. כנראה משום שבימי שישי אחר הצהריים התקיימו ימי מעבדה קבועים וכנסים. היא מאוד קיוותה להתחמק היום מקיילה אחרי שלא טרחה לחזור לשיחות או להודעות שלה. היא הלכה לכיוון המעבדות, הפעם כדי ללמוד לשם שינוי. פרופסור האריסון הקשיש ועמיתיה למטלה כנראה כבר היו שם. היא תמיד הגיעה באיחור של דקות אחדות, גם כאשר האוטובוס הגיע בזמן, היא הייתה צועדת באיטיות שלא אפיינה את הליכתה כדי לא להיות הראשונה שמראה את נוכחותה.

לפתע גופה נחבט בסטודנט אחר שאחז בידו כוס קפה מקרטון. הוא לא שש להתנצל והמשיך לצעוד במהירות ברוטאלית ממנה. היא לא הספיקה לאחל לו עתיד מר או לכנותו בכינוי גנאי, אך היא כן הבחינה בנוזל החמים והדביק שלכלך את בגדיה. אם תנסה אפילו לרוץ לכיוון השירותים הקרובים ביותר, היא תאחר זמן משמעותי מדי, ובגדיה עדיין יהיו מוכתמים, לכן היא בחרה להמשיך בדרכה וגם להשתמש במצב כתירוץ לאיחור הקל שלה.

"חיכינו לך כדי להתחיל, גברתי, קחי חלוק", האריסון הפציר בה, "מה זה הריח הזה? אסור להכניס לכאן קפה", הוא אמר לאחר שהריח את הקפה שהכתים את בגדיה.

"מישהו שפך עליי קפה בדרך לכאן", הסבירה, "זה יבש כבר, זה בסדר", היא הוסיפה כשראתה את מבטו הזועף בעודה עונדת על גופה את החלוק.

"בסדר, שבי ותפעילי את המחשב, אנחנו קצרים בזמן גם ככה", אמר. בו זמנית, היא הבחינה במבט הכועס של קיילה מהשורה השנייה של שולחנות המחשבים.

שארלוט התיישבה הרחק ממנה והפעילה את המחשב ותוכנת הסטטיסטיקה המשעממת. היא לא הבינה מדוע הזנת נתוני ניסוי בתוכנה הצריך את לבוש חלוקי המעבדה, אבל האריסון היה קשיש מיושן שלא יכול היה לכופף חוקים, גם אם היו טיפשיים. לפתע הרגישה שמשהו פגע בראשה, וכאשר הביטה על הרצפה, ראתה כדור נייר מקומט שנח מתחת לכסא הגבוה עליו ישבה. היא הביטה לאחור לכיוונה של קיילה שמסרה לה בפנטומימה להרים את הנייר ולקרוא אותו.

'למה את מסננת אותי?! איפה היית אתמול?!?!?!?!?!" היה כתוב בעט אדום. שארלוט השיבה לה בפנטומימה שהן ידברו בתום השיעור, וכך היה.

"לא לאחר יותר", האריסון קרא לכיוונה של שארלוט והפנה את אצבעו המורה עליה, רגע לפני שהיא וקיילה נטשו את חדר המעבדה.

"נו?!" קיילה זעקה בעודן עומדות תחת עצי העטלפים.

"הרגשתי רע, ישנתי אתמול כל היום", שארלוט ענתה בחצי תירוץ.

"אז למה לא ענית לי היום בבוקר?!"

"לא יודעת, בקושי קמתי היום מהמיטה, חשבתי להישאר לישון", היא ענתה.

"טוב, לפחות את בסדר עכשיו", קיילה הנמיכה לפתע את קולה.

"דאגת?" שארלוט שאלה.

"ברור! ראית כמה פעמים התקשרתי אליך? אני בטוחה שיותר מחמישים", היא ענתה.

"אני בהלם פשוט שהיה לך אומץ לשאול את אמילי, אפילו לי בקושי יש אומץ לדבר איתה"

"אחותך? מה זאת אומרת? לא שאלתי אותה כלום, אני יודעת שאתן לא בקשר טוב, והיא גם קצת מפחידה אותי", קיילה ענתה. שתיהן השתתקו.

לפתע נפתחה דלת מעבדה אחרת, ממנה יצאו הסטודנטית ההיא, ג'יל, ולצדה ג'יימס. הם צחקקו תוך כדי שיחה, עד שהבחינו בקיילה ושארלוט. ג'יימס השתתק ובהה בשארלוט כאילו הייתה עב"ם.

"איך סיימתם כל-כך מוקדם?" קיילה שאלה אותם, משום שלמרות ששעות המעבדה הסתיימו רשמית, מרצה התזה שלהם, פרופסור גרין, היה ידוע בנטייתו לשחרורים מאוחרים מאוד, מה שהיווה כמובן את אחת הסיבות שהוא היה כה לא אהוב בקרב חלק מהסטודנטים.

לפני שהם הספיקו לענות לה, פרופסור גרין יצא מהמעבדה ותוך כדי נעילת הדלת מאחוריו הוא ענה: "לפעמים יש בי פרצי אדיבות".

"תפסיק להתעלל בסטודנטים שלך, אין שום דבר אדיב בלשחרר אותם כמה דקות אחרי הזמן", קיילה אמרה והצמידה את ידיה לצדי גופה בחשש מסוים.

"צודקת", הוא הסתובב לכיוונה וחייך חיוך מלגלג אך חביב. קיילה נאנחה מתוך רחמים על ג'יימס וג'יל.

"שארלוט, מה קרה לך?" גרין שאל אותה ברגע שהבחין בה.

"מישהו שפך עליי קפה בטעות", היא ענתה וגלגלה את עיניה כאשר חשבה על האירוע.

"התכוונתי לאתמול", הוא אמר במפתיע. שארלוט התמלאה בגאווה לאור העובדה שמרצה בכיר שם לב להיעדרותה.

"נכון, לא היית, לא הגעת אתמול", ג'יימס התערב במבוכה.

"היא הרגישה רע", קיילה ענתה בשמה.

"והיום את בסדר חוץ מעניין הקפה?" גרין שאל.

"כן, קצת עייפה פשוט", היא ענתה.

"יכול להיות שזה פשוט השיעור עם האריסון, לא?" הוא אמר וצחקק כאשר הבחין בפרופסור האריסון יוצא ונועל את המעבדה מאחוריו באיטיות ובידיים רועדות מפאת גילו. ג'יימס, ג'יל ושארלוט צחקו, בעוד מבטה של קיילה נותר זעוף.

"נראה אותך הופך שיעורי סטטיסטיקה מחקריים למעניינים, ידידי!" האריסון גיחך למשמע הדברים.

"זה ללא ספק אתגר", גרין ענה.

"כן, כי הורמונים הם הרבה יותר מעניינים", קיילה הגיבה בחוצפה.

"יש כמה מבניהם שמעוררים את עניין הסטודנטים, במיוחד זה שלמדנו עליו השבוע", הוא גיחך במקום להיעלב מדבריה. האריסון נופף לגרין לשלום והספיק להעלם די במהירות.

"לא כולם מתעניינים בסקס!" קיילה הפצירה לפתע. פניהם של כולם הפכו לסמוקות מרוב מבוכה.

"טוב, אוקסיטוצין לא בלעדי רק לזה", גרין הניח את ידו על עורפו במבוכה, האודם התפשט על כל פניו, אפילו לאוזניו.

"אולי פשוט נלך לשתות קפה או משהו", ג'יל פצתה את פיה לאחר דקות רבות בהן שתקה, "ג'יימס?"

"אני צריך לדבר עם גרין על כמה דברים ואז אני אצטרף", הוא ענה.

שארלוט, קיילה וג'יל הלכו לכיוון הקפיטריה בקמפוס. שקט צורם שרר ביניהן, עד שהגיעו לקצה שביל עצי העטלפים.

"לא היית מעזה לדבר ככה בחיים עם מרצים אחרים", שארלוט הייתה הראשונה לרצוח את השקט.

"מה אני יכולה לעשות? אני שונאת אותו מאז הסמינר שהיה לי איתו עוד בתואר הראשון. הייתי צריכה לעשות את הסמינר הזה שוב כי הוא הכשיל אותי! יש לו דרישות לא הגיוניות! הוא מתעלל סדרתי בסטודנטים שלו, והוא אפילו מודה בזה, כאילו שזה בסדר", היא ענתה.

"אבל קיילה, הוא אחד המרצים הכי מעניינים במקום הזה, יש סיבה לזה שאנשים הולכים לקורסים שלו מתוך בחירה, נלחמתי כדי שהוא יהיה מנחה התזה שלי", ג'יל ענתה.

"עובדה שאתם רק שניים!" קיילה ענתה. היא לא הייתה מעוניינת במרצים 'מעניינים', היא חיפשה מרצים שיעשו לה חיים קלים. למזלה, לה לא היה צורך בהשגת ההצטיינות, משום שמשפחתה היו מתורמיה הנדיבים ביותר של האוניברסיטה.

"הוא מגביל אותם לשניים", ג'יל ושארלוט ענו בו-זמנית.

"מה?"

"הוא לא מקבל יותר משני סטודנטים", שארלוט המשיכה, "אני רציתי לעשות איתו גם את התזה ולא התקבלתי כי הגשתי את המועמדות אחרי ג'יל ועוד כמה סטודנטים", היא הסבירה.

"וכי את לא מצטיינת כנראה", ג'יל הוסיפה בהתנשאות.

"כמעט הייתי!" שארלוט ענתה בזעם.

ג'יל משכה בכתפיה בחוסר רצון להמשיך לדון בנושא.

"אבל למה הוא משאיר אתכם אחרי הזמן? אני פשוט לא קולטת למה אתם בסדר עם זה", קיילה ייבבה.

"כי מי שמסכים ללמוד אצלו יודע מראש שזה ככה, חוץ מזה שבסמסטר האחרון הוא הפסיק עם זה", ג'יל ענתה.

"כן", שארלוט הוסיפה.

"טוב זה מעביר לי עצבים בגוף, בואו נעביר נושא. מה קורה בינך לבין ג'יימס?" היא פנתה לג'יל וטחבה את מרפקה בזרועה.

"כלום", ג'יל ענתה בביטחון.

"טוב מאוד, הוא שמור לשארלוט", היא הסתכלה לכיוונה בחיוך רחב.

שארלוט נאנחה ולא הגיבה. ג'יל הביטה בה במבט מבין, לא רק היא סבלה מייסוריה של קיילה.

"ומה איתך קיילה? את מי אנחנו שומרות לך?" ג'יל שאלה לפתע.

"את באק ודר. לויד", שארלוט גיחכה.

"אני שמחה שהרווקות שלי מצחיקה אתכן", היא שילבה ידיים והלכה בקצב מעט איטי יותר, אך ג'יל ושארלוט לא האטו את הליכתן למענה והמשיכו לפטפט, מה שהרגיז את קיילה עוד יותר.

"גם אנחנו רווקות", שארלוט ענתה כשראתה שקיילה הדביקה אותן בקצב.

"כן, אבל אתן הייתן כבר בזוגיות", קיילה השיבה.

שארלוט וג'יל הביטו אחת בשנייה במבט מרחם. מצד אחד, ההתנהגות של קיילה הייתה כה ילדותית, כה טיפשית ומעצבנת, שהיא הרחיקה את כל מי שהתקרב אליה יותר מדי, ומצד שני, שתיהן נותרו חברות שלה, גם לאחר הכרות לא שטחית עמה, כנראה גם מתוך ההבנה שהמצב שלה די לא אופטימלי מבחינת המראה והאישיות שלה, וגם מתוך התחברות לצד הזה שהיה בה, בצל מערכות יחסים אחדות וכושלות ששתיהן נאלצו לחוות.

"נראה לי שנצטרך יותר מקפה", שארלוט הגיבה לפתע.

"כן, נשב פה עד שיפתחו את הברים?" ג'יל שאלה.

"כן", קיילה ושארלוט ענו יחד.

"אבל תזכרו שהזמנתי את ג'יימס", ג'יל גיחכה והביטה הצדה, לכיוון ממנו ג'יימס התקרב אליהן.

"איך השגת אותנו?" ג'יל שאלה.

"יש קיצור דרך שבאק הראה לי פעם", הוא הסביר.

"טוב בכל מקרה, הוא לא יישאר איתנו עד אז", קיילה הוסיפה לפתע.

"מי לא יישאר איתכן ולמה?" ג'יימס שאל בעודו מרוחק מאוד מכיוונה של שארלוט.

"אתה, כי אנחנו הולכות לשתות בערב", קיילה אמרה.

"אה, לא, אני בא מבית של נצרות אוונגליסטית", הוא ענה בחוסר רצון.

"מעניין", שארלוט אמרה וחייכה לכיוונו.

"מה איתך שארלוט? את אדם מאמין?" הוא שאל לפתע.

"לא, לא ממש", שארלוט ענתה.

"למה?" הוא שאל.

"כי אני באה מבית של שתי דתות שונות, ההורים שלי בעצמם לא מאמינים, וחוץ מזה, עשיתי לי את השיקולים שלי, והגעתי למסקנה בזכות עצמי שאני פשוט לא", היא הסבירה.

"בטוח יש אלוהים, ודרך אגב, שתי הדתות של ההורים שלך מאמינות בקיום שלו", קיילה תרמה את חלקה.

"כלום לא בטוח", ג'יל הוסיפה.

שארלוט לא השיבה, לא היה בה שום חשק להכנס לשיחה הזאת כרגע. ג'יימס הגיע למסקנה שהנושא הזה לא יוביל לשום מקום טוב, ולכן לא המשיך אותו.

"אולי נלך למגרשים ואז נלך לשתות קפה", קיילה הציעה.

"אבל אין שום משחק של הנבחרת היום, באק לא יהיה שם", ג'יל אמרה.

קיילה נאנחה באכזבה ושוב שילבה את ידיה ברוגז ילדותי שכה אפיין אותה. רגעים ספורים לאחר מכן, ארבעתם הגיעו לקפיטריה, שהייתה עמוסה במרצים וסטודנטים לתואר שני. ג'יימס נדחף קלות, ובמפתיע, על-ידי אדם חסון שעמד מאחוריו. תחילה הוא לא זיהה אותו, אך לאחר שהשתקם מהבהלה, הבין שהיה זה באק כאשר זרועו השרירית עטפה את צווארו בחיבה.

"אני מקנאה במה שיש ביניכם", שארלוט אמרה.

"אני יכול להבהיל אותך גם, אבל אז זה מאבד את אפקט ההפתעה", באק ענה בעוד ג'יימס השתחרר מלפיטתו.

"אתה יכול להבהיל את קיילה", ג'יל אמרה.

קיילה האדימה, כמו שאף אחד מהם באותו היום לא האדים. בנוסף, כפות ידיה החלו להזיע, לכן היא החביאה אותן מאחורי גבה. באק חייך במבוכה ולא הגיב.

"ג'יל, נכון?" באק שאל.

"כן", היא ענתה בחיוך מלא.

"רק רוצה לוודא שאני מכיר את כולם", הוא השיב לה באותה ההבעה.

שארלוט חשה התכווצות בבטנה, היא ניסתה להתעלם ממנה.

"תעמדו איתנו בתור, אנחנו הבאים בתור", באק אמר והצביע על חברי נבחרת הפוטבול האחרים שהיו איתו.

"תזמינו בשבילי", ג'יימס התחנן, הוא פחד מחברי הנבחרת משום מה.

"מה אתה רוצה?" ג'יל שאלה.

"רק אספרסו", הוא אמר ונותר דרוך במקומו.

"טוב אז תמצא בינתיים מקום לשבת", ג'יל הפצירה בו.

ג'יימס הלך לחפש מקום בחוסר חשק ולבסוף מצא אחד בקצה החדר. שארלוט הייתה הראשונה להגיע לשולחן, והיא אחזה בידה את כוס הקפה ההפוך שלה ואת האספרסו של ג'יימס.

"אה כמעט שכחתי", הוא הוציא את הארנק שלו ושלף את הסכום של כוס האספרסו הקטנה.

"תביא את זה לג'יל כשהיא תבוא", שארלוט אמרה במבט מריר והתיישבה מולו.

"הכל בסדר איתך?" הוא תהה.

"כן", היא ענתה ושפכה שתי שקיות סוכר חום לתוך ספל הקפה שלה.

לפתע באק צץ כשספל קפה הפוך גם בידו. נראה היה לרגע שהוא התכוון לשבת לצד שארלוט, אך לאחר מבט חטוף בפניה, הוא התחרט והלך לשבת ליד ג'יימס.

"שניכם הזמנתם הפוך?" ג'יימס תהה.

"כן, אבל של שארלוט בלי קצף וקשה לי לראות את זה", הוא הסתיר את עיניו בצורה דרמטית, כאילו הרגע ראה שחיטה של חיה אומללה.

"אני שונאת קצף בקפה שלי, יש לזה טעם של רוק", היא ענתה בחוסר רצון.

ג'יל וקיילה הספיקו להגיע גם הן עם ספלי הקפה שלהן. קיילה ישבה ליד שארלוט וג'יל בקצה השולחן, בין באק לקיילה.

"קשה לרצות אותך כשזה מגיע לקפה", הוא פלט וסימן לחבריו לשבת במקום האחר שבו הם התכוונו לשבת, ולא לחכות לו.

"דווקא לא קשה לרצות אותי. לא בקפה, ולא בדברים אחרים", היא ענתה ולגמה מהקפה שלה.

"די כבר, סוטת מין. עכשיו הבנתי למה את כל-כך אוהבת את השיעורים של גרין", קיילה אמרה.

חוץ מההערה של קיילה, השולחן כולו השתתק. ג'יל וג'יימס, בניגוד לקיילה, הבחינו בדינמיקה המשונה שהייתה בין באק לשארלוט, אך העדיפו שלא להוסיף אש למדורה.

"החברים שלך לא רוצים לשבת איתנו?" ג'יל שאלה פתאום.

"זה לא שהם לא רוצים לשבת איתכן, הם פשוט לא רוצים לשבת עם ג'יימס", הוא צחק וטפח על שכמו, "וגם אין כאן בדיוק מקום כמו שאת רואה", הוא הזיז את רגלו ונתקל ברגלה של ג'יל.

"חלקנו פשוט תופסים יותר מדי מקום", שארלוט אמרה והביטה בבאק.

"כן. יודעת מה? אולי את צודקת", הוא אמר והתכוון לקום, אך ברגע שעמד על רגליו, ג'יל תפסה בידו עם מבט מתפלא. "אתה לא הולך לשום מקום, תשב", ג'יל משכה אותו מטה והוא ישב בחזרה במקומו.

"מתי המשחק הבא של הנבחרת?" ג'יל שאלה אותו.

"יום שני, זה משחק נגד שיקגו. התאמנו משש בבוקר ואני גמור", הוא אחז בפניו עם כפות ידיו.

"אתם תנצחו", קיילה קבעה.

"הלוואי, אתם לא יודעים עד כמה זה מאכזב להתאמן כל-כך הרבה ואז להפסיד", הוא ענה.

"אני מבינה קצת, אני בלרינה", ג'יל הוסיפה.

"רואים שאת מתעמלת מקצועית, יש לך את התנועה והמנח והכל, אבל בלרינה דווקא לא חשבתי", הוא אמר.

"למה לא?"

"כי יש לך כתפיים רחבות יחסית לשאר הגוף", שארלוט ענתה במקומו.

"האמת שלא בגלל זה, פשוט הספורט עצמו לא עלה לי לראש", הוא אמר.

"מה איתך ג'יימס, מתעמל?" שארלוט ניסתה להסית את מושא השיחה למישהו אחר.

"רק טניס מדי פעם", הוא ענה.

"מה איתך, שארלוט?" באק הוסיף.

"אני לא טיפוס של ספורט", שארלוט ענתה.

"גם אני לא", קיילה התערבה.

"את גם משחקת טניס קיילה", ג'יימס אמר, "אנחנו שיחקנו ביחד באותו הקאנטרי קלאב"

"כשהיינו בתיכון, ממזמן עזבתי גם את זה", היא הסבירה.

"למה שלא תעשי איזה ספורט, שארלוט? אפילו ריצה כמה פעמים בשבוע זה טוב", ג'יל אמרה.

"יש לי בעיה בברך, אני לא יכולה לעשות ריצות. זה גם לא באמת בריא", שארלוט דכדכה שוב את מצב הרוח של כולם.

"אז הליכות ארוכות?" ג'יל אמרה.

"מה אני אישה זקנה?" שארלוט ענתה.

"עכשיו את קצת נשמעת ככה", באק עקץ.

שארלוט קמה לפתע ואמרה: "תודה", היא לקחה את הקפה שלה והלכה משם.

"מה יש לה? היא אף פעם לא נפגעת בקלות", קיילה תהתה והסתובבה לכיוונה, אך לא קמה אחריה.

השולחן השתתק לחלוטין, ובאק היה זה שקם בעקבות שארלוט.

"אני עשיתי לך משהו?" הוא שאל אותה בעודה מסיתה את מבטה ממנו. היא לא הביטה לכיוונו גם אחרי שהראה לה שהוא לא מתכוון ללכת משם.

"מגיעה לי תשובה!" הוא התעקש. שארלוט תפסה אותו בחולצתו וסחבה אותו הרחק מבניין הקפיטריה כדי לא לעורר מבטים תוהים.

"מגיע לי לא לראות אותך מתחיל עם ג'יל, גם אם היה לנו דייט גרוע אתמול", שארלוט ענתה בתקיפות.

"דייט גרוע? התחלתי עם ג'יל?! אני בסך הכל דיברתי איתה! התיישבתי איתכן בגללך, אבל את החלטת לעשות לי פרצופים!", הוא אמר.

"זה לא היה דייט גרוע? אני הרגשתי כמו חרא אחריו!" היא אמרה.

"גם אני!" הוא ענה.

היא התיישבה על הדשא מתחת לרגליהם ושוב הסיתה את מבטה. באק התיישב בעקבותיה והניח את ידו על ידה.

"ידעתי שהרגשת חרא", הוא אמר, "לא היינו צריכים ללכת לדירה שלי", הוא הוסיף.

שארלוט הסתובבה לכיוונו והביטה בו מספר רגעים לפני שאמרה משהו. היא פרסה את אחת מכפות ידיה כלפי מעלה, אחזה בכף ידו עם ידה השנייה, ועטפה אותה בין שתי כפות ידיה.

"זה לא שהייתה לנו ברירה אחרת", היא אמרה בעודה עדיין אוחזת בכף ידו.

"מה זאת אומרת? בטח שהייתה לנו", באק לא הבין.

"אין בינינו כימיה", היא אמרה.

"מה?!" באק משך את ידו מכפות ידיה במהרה ועמד על רגליו.

"אתה לא מסכים?" היא קמה בעקבותיו.

"זה היה פשוט דייט גרוע, כי היה מאוחר, אחרי יום ארוך של לימודים, שתינו יותר מדי", הוא שילב את ידיו בחוסר ביטחון.

"יכול להיות, אבל לא היה לנו ממש גם על מה לדבר"

"פשוט לא היינו צריכים לשכב"

"אולי, אבל זה כבר קרה"

"בואי נצא שוב ופשוט הפעם לא…"

שארלוט חשבה לרגע. ברור שתחושת ההתכווצות שהיא חשה קודם לכן באה כתגובה למשהו שהיא הרגישה כלפי באק, ומצד שני, היא לא באמת רצתה לצאת שוב לדייט מתיש שייאלץ אותה להתאמץ יותר מדי כדי להחזיק את השיחה. בכלל, האם באק הרגיש משהו כלפיה, או שהאגו שלו נפגע מעצם העבודה שהיה להם משגל גרוע? האם הוא באמת לא רואה את חוסר הכימיה, או שהוא פשוט לא יכול לחיות עם התחושה שזו שארלוט שטוענת שאין ביניהם כימיה, ולא הוא?

"טוב אם זה לא ילך, אז אפשר יהיה לחתום את זה", היא צחקה.

"בסדר גמור. לא נפגשים באוניברסיטה, נפגשים איפה שאת רוצה, ואני אאסוף אותך מהבית שלך", הוא אמר ואחז בידה.

"סגרנו", היא ענתה.

"מחר בערב?"

"כן, נלך לפארק מתחת לבית שלי, יש שם גלידריה קטנה שגם מוכרת קפה", היא אמרה בעודם פונים חזרה לקפיטריה.

"אני אתקשר כשאני אצא אלייך", הוא אמר.

הם הבחינו בג'יימס שבדיוק עמד לצאת מדלת הקפיטריה.

"לאן אתה הולך?" באק שאל.

"אני הולך הביתה", הוא ענה. מבטו דילג מעבר לקיומה של שארלוט.

"מה כבר מחכה לך שם? תישאר איתנו קצת", באק אמר.

"יש לי הרבה מטלות על הראש, להתראות", הוא הפנה את מבטו לרצפה והלך.

באק ושארלוט הביטו אחת בשני במבט מבולבל, ולאחריו הם שבו אל תוך הקפיטריה.

ג'יל וקיילה ישבו ושוחחו ביניהן, אך כאשר באק ושארלוט הגיעו לשולחן הן השתתקו לחלוטין והביטו בהם במבטים שהשתוקקו לשמוע מה קרה.

"השלמתם?" ג'יל שאלה.

"אפשר להגיד", שארלוט אמרה והתיישבה.

"אני חושב שאני אלך לשולחן שלהם", באק הצביע על חבריו לנבחרת. הבנות הנהנו.

"אתן רוצות עוד משהו? אני הולכת להזמין עוד קפה", ג'יל אמרה וקמה.

"הפוך בלי קצף", שארלוט הביאה לה את האשראי שלה בעוד קיילה הנידה את ראשה בשלילה.

"על מה דיברת עם באק?" קיילה שאלה אותה.

"סתם, יכול להיות שאני לפני הזמן הזה בחודש או משהו שאני רגישה לכל דבר שאומרים לי. פרופסור האריסון כמעט גרם לי לבכות היום כשאיחרתי", היא המשיכה.

"כן, אני מבינה אותך", היא הניחה את ידה על כתפה של שארלוט.

"מה נעשה כאן עד הערב?" שארלוט נאנחה. מבעד לחלונות הקפיטריה היה ניתן לראות את שקיעת השמש, אך השעה עדיין לא הייתה מאוחרת מספיק. קיילה לא השיבה.

"רוצות לשבת בחוץ עד שיחשיך לגמרי?" ג'יל חזרה עם כוסות הקפה למראה מעורר הרחמים של שתיהן.

קיילה הנהנה ותפסה בידה את שארלוט שהייתה נראית שקועה במחשבותיה. שלושתן ישבו על הדשא עד שמונה בערב, הן ריכלו ושפטו את העוברים ושבים, והיו עייפות כאשר הגיעה השעה ללכת לבר. הן החליטו ללכת הפעם לבר שהיה ממוקם בתוך האוניברסיטה, ולא לזה שהיה מחוץ לה, כדי למצוא עוד מושאי ריכול. לאחר שהתיישבו וקיבלו את סיבוב הצ'ייסרים הראשון, שארלוט הרגישה בנוח להציע לשחק משחק.

"איזה משחק?" ג'יל סימנה למלצר-ברמן להביא להן עוד סיבוב צ'ייסרים של טאקילה.

"פאק מרי קיל", שארלוט ענתה.

"אנחנו בגיל לזה?" ג'יל צחקה.

"שארלוט – ג'יימס, באק או דניאל הג'ינג'י?" קיילה שאלה.

"למה?" שארלוט נאנחה. סיבוב הצ'ייסרים השני בדיוק הגיע והן הרימו לפני ששארלוט הספיקה לענות.

"נו!" קיילה הפצירה.

"מרי – ג'יימס, פאק – באק וקיל – דניאל", היא ענתה.

"זה קל מדי", ג'יל אמרה, "באק, קודי או המרצה הזה שלכם לספרות שנראה כמו דוגמן", היא הוסיפה.

"דר. לויד!" קיילה צווחה כמו מעריצה נסערת בגילאי היסודי.

"כולם פאק, לא הייתי מתחתנת עם אף אחד מהם וגם אין לי באמת סיבה להרוג אותם", שארלוט ענתה.

"אבל את חייבת! פאק – באק, קיל – קודי, מרי – לויד!" קיילה ענתה בטונים צורמים.

"פרופסור גרין, פרופסור האריסון ודר. לויד", שארלוט שאלה.

"הורגת את גרין והאריסון, ופאק ומרי לויד", קיילה ענתה.

"נו, אבל את חייבת", ג'יל עקצה.

"מתחתנת עם גרין, שוכבת עם לויד, הורגת את האריסון", שארלוט ענתה, למרות שהיא הייתה זו ששאלה. ג'יל הנהנה בהסכמה.

"מתחתנת עם האריסון, שוכבת עם לויד, הורגת את גרין", קיילה ענתה.

"ג'יימס, באק או פרופסור גרין", ג'יל עדכנה את השאלה והביטה בשארלוט.

"הורגת את ג'יימס לצערי", שארלוט טמנה את ראשה בידיה בהבעת אבל דרמטית.

"טוב זה מספיק, אני לא אתן לך להרוג את ג'יימס. מצדי תהרגי אפילו את באק ולא אותו", קיילה אמרה וסימנה למלצר-ברמן להביא סיבוב צ'ייסרים שלישי.

לאחר מספר סיבובי צ'ייסרים נוספים, להם היתווספו שלל שלשות גברים במסגרת המשחק המטופש, ראשה של שארלוט החל להסתחרר. קיילה הפסיקה לצרוך עוד אלכוהול בסיבוב הרביעי, וג'יל התנדבה ללוות את שארלוט לשירותים.

"אני לא חושבת שאני יכולה ללכת", שארלוט ניסתה לקום, ובקושי הצליחה בסיוע תמיכת זרועה של ג'יל.

"אפשר תמיד לזחול אם את רוצה, אבל לא נראה לי שתצטרכי את זה", ג'יל ענתה תוך כדי שהיא נושאת את שיווי משקלה של שארלוט על גופה.

"היה לי דייט מחורבן עם באק", שארלוט הודתה.

"הייתה לי הרגשה", ג'יל ענתה בחצי צחקוק.

הן צעדו באיטיות עד לשירותים. לאחר שנכנסו, שארלוט בהתה בעצמה במראה במשך כדקה, אולי מעט יותר. היא פתחה את מי הברז בכיור המתכת החלוד ושטפה את פניה במים קפואים. ג'יל הביאה לה חתיכות נייר מהמתקן שהיה צמוד לכיור. שארלוט ירדה על ברכיה והשעינה את מרפקיה על צדי הכיור, בעוד שאת צדי ראשה היא אחזה עם ידיה. ג'יל התכופפה עם גופה אליה ועטפה את גבה של שארלוט בזרועה. דמעות החלו לזלוג מעינייה של שארלוט.

"היה גרוע, ואז שכבנו, ואז איכשהו קבענו לצאת שוב", היא ייבבה בקושי.

ג'יל לא ענתה, היא רק הסיתה את שיערה של שארלוט מפניה והביטה בה ברחמים.

"אין לי אפילו למי לספר על זה, את קולטת? קיילה תהרוג אותי אם היא תדע שיצאתי איתו בכלל, אחותי גבריאל באיזה כנס אמנות בפריז ולא עונה לי לטלפון, ואחותי אמילי לא עונה לי אף פעם פשוט כי ככה", היא הסתירה את עיניה הבוכיות עם כפות ידיה.

"יש לך למי לספר, אני כאן איתך", ג'יל הרגיעה.

"אנחנו לומדות יחד כבר שנה וחצי ורק השבוע גיליתי מה השם שלך. אני פשוט בחורה נוראית. אני לא מכירה אף אחד בתואר וזו רק אשמתי, כי אני מתנשאת מגעילה שחושבת שאנשים צריכים לרדוף אחריה, כולל גברים, וזה לא עובד ככה, למה להם לרדוף אחרי? מה אני שווה בכלל?!" היא דפקה את ידה המאוגרפת על אחד מצדי הכיור.

"אבל שארלוט, אני לא חושבת שמה שאת אומרת נכון. אני לא חושבת שאת מתנשאת, שום דבר ממה שיוצא ממך לא מתנשא. את פשוט במדינה זרה, בכל זאת, כן שומעים את זה במבטא שלך, גם אם את חושבת שלא, ובגלל זה את די במקום פגיע אולי. אחותך לא תומכת בך כמו שאת אמרת הרגע, וקיילה, אני מאוד מחבבת אותה, שלא תטעי, אבל לפעמים היא פשוט, יותר מדי קיילה", ג'יל ליטפה את גבה קלות.

"מה שאמרתי לך בצהריים היה מגעיל"

"כן, אבל די הבנתי שמשהו מוזר קורה בינך ובין באק, אז לא באמת נפגעתי", היא חייכה והושיטה לה את ידה כדי לסייע לקום. שארלוט הביטה בידה המושטת במשך מספר רגעים אך בחרה לבסוף לקום ללא עזרתה.

"אני לא יודעת אם אני רוצה לצאת איתו בכלל שוב", שארלוט סיכמה.

"את לא חייבת", היא עצרה על-מנת לשאוף אוויר עמוק לראותיה והמשיכה, "אבל באק נראה בחור נחמד, ואולי כן כדאי לך לתת לזה עוד צ'אנס"

שארלוט שילבה את ידיה והנהנה בחוסר רצון. היא החלה לרעוד.

"את רוצה שנתקפל כבר?" ג'יל כרכה את ידה סביבה וסייעה לה בדרך חזרה לשולחנן.

שארלוט שוב הנהנה בהסכמה, הפעם ברצון מלא.

"אנחנו מתקפלות", ג'יל הודיעה לקיילה שישבה ובהתה בנייד שלה בינתיים.

"כבר? אבל מוקדם עדיין! רק אחת וחצי!" קיילה זעקה.

"תסתכלי עליה", ג'יל הצביעה על שארלוט הרועדת. לקיילה לא היו עוד הרבה ברירות, היא לא הייתה נשארת שם לבדה.

"אז אנחנו הולכות דרך המעבדות, יש מול השער שלידן תחנת מוניות. אני לא מתכוונת לעלות על אוטובוס בשעה כזאת", קיילה רטנה. ג'יל ושארלוט הנהנו.

כשהגיעו שלושת הבנות לשביל עצי העטלפים, העטלפים היו ערים ועליזים. כאשר שארלוט נזכרה בעטלף המת שראתה עם באק, רעידות גופה התגברו. ג'יל עדיין סייעה לה ללכת, והיא הרגישה זאת.

"את בסדר?" ג'יל עצרה, מה שחייב גם את שארלוט לעצור, ושאלה.

"אני בסדר גמור, אני רק רוצה לחזור כבר הביתה", היא ענתה.

"את פשוט שתית יותר מדי", קיילה נאנחה.

"שתיתי בדיוק את מה שהיא שתתה", ג'יל התערבה.

"אולי יש לך יותר סיבולת, או מ-מה זה? ראיתן שמישהו עומד שם בחושך?" קיילה הבחינה באדם רם קומה אשר עמד במקום מול אחד מחדרי המעבדה. מרחוק היה נראה שאחז בדבר מה בידו, אותו הוא הצמיד מדי פעם לפניו. אולי היה זה מכשיר קשר, או טלפון.

"נראה לך שאני שמה לב למשהו? אני בקושי עומדת", שארלוט ענתה.

"באמת עומד שם מישהו. אולי נלך מסביב? זה קצת מפחיד", ג'יל אמרה.

"אתן פשוט פחדניות, זה בטח עובד תחזוקה או אולי סטודנט שיכור שהלך לאיבוד. בואו כבר!" שארלוט השתחררה מאחיזתה של ג'יל והלכה במהירות משונה ובנחישות בהמשך כיוון השביל.

"שארלוט!" ג'יל הלכה במהירות בעקבותיה, כאשר קיילה הייתה צעדים ספורים מאחור.

אולם מספר רגעים לפני שג'יל וקיילה הספיקו להגיע אליה, ובזכות החושך המוחלט והשפעת האלכוהול, שארלוט הצליחה למעוד ולהשתטח מרחק פעוט למדי ממרגלות רגליה של הדמות חסרת הזהות אשר עמדה שם לבדה.