דלת עץ

אני הולך אחריה במסדרון ארוך וחשוך, חלונות מימיני מטילים אור קלוש של שמיים קודרים מבעד למעבה האבק שעל הזכוכית. נערה גבוהה מעט, את פניה אינני רואה, צועדת ממני לאט לאט, מובילה אותי למקום כלשהו. אני מעט חושש, אך הולך בכל זאת, לא מוציא מילה, לא שאלה, ולא שיעול. לא מתוך אמון או סקרנות, אלא מתוך משיכה אחרת שלא הכרתי, כמו חרק שנמשך למנורת אור. מקווה רק שלא אתחשמל בסוף, ואפול לרשת מלאה זבובים מתים, וטיפשים.

והנה היא נעלמת, בעודה הולכת בהסתעפות המסדרון שמאלה, בה אין חלונות. ואני ממשיך, פונה שמאלה, ומולי, נוכח האפלה, אני מצליח לראות דלת עץ, ממוסגרת מתכת מחלידה. לא שמעתי אותה נפתחת או נסגרת. אני מושיט את ידי לעבר הידית, והדלת נפתחת מעצמה, פנימה, לעבר חדר שמואר מחור בגג.

על שלולית האור יושבת ילדה. ילדה שלא מביטה בי, אלא דרכי, אל תחילת הזמן ומעבר לו, לפני שהיה אושר, לפני שהיה כאב, לפני שהתחלתי לאהוב אותה, אבל למה היא עזבה? אוי, למה היא עזבה אותי
אני מתעורר.
התריס סגור, סביבי ריח של מוות, השעון על השעה 13:42, דמעות בעיני ופי שואל,
"למה היא עזבה…