פורפאנוס- פרק ראשון (חלק ב)

במבט ראשון המלך פורפאנוס בן אליום לא היה נראה מרשים במיוחד. גופו היה בלתי חטוב ומזדקן, קרחת עיטרה את ראשו שהיה מעט שטוח, אוזניו בלטו, וחיוכו היה רחב מאוד כשראה אותי נכנס. אבל אני הכרתי אותו טוב מכדי להאמין רק למראה עיניי. אני ידעתי שהחיוך הזה יכול להפוך למבט תוקפני שיקפיא את דמו של כל אחד, ושהמוח הקודח מתחת לקרחת המשונה הזאת לא מפסיק לעבוד. לא רבים ידעו זאת, אבל המשרתים והשרים שמו לב שהמלך נוהג לחבוש את כתרו אך ורק בציבור ולעיני קהל רב. בין כתלי הארמון, ואפילו בדיונים החשובים של השרים, הוא הסתפק בגלימתו הלבנה כסימן היכר רשמי. עיניו הכהות נצצו בין מעטה הקמטים שעיטרו את פניו, והוא פנה אליי בטון השלו, הבטוח שלו. "בוקר טוב," בירך אותי. "הגעת מאוחר יותר מהרגיל. הסוס שהבאתי לך לא מספיק מהיר?"
מיהרתי לכרוע ברך, וקדתי קידה עמוקה. "לא, אדוני, טודני מהיר בהחלט. הוא סוס נהדר. זה רק ש… השכן שלי התלווה אלי ולא ממש הבחנתי שהזמן עבר מהר יותר מבדרך כלל. סלח לי, מלכי."
"אין דבר, אין דבר." חיוכו של המלך היה כעת משועשע. "זה מובן בהחלט. כשיש בן שיחה ראוי וחבר קרוב, דברים שוליים כמו הזמן רק מדכאים אותנו. כמו כן, שעת ההתייצבות הרגילה שלך בארמון אמורה להתחיל בעוד כחצי שעה." הוא ירד מכס מלכותו הכסוף והרחב וניגש אלי. "קום." ציווה בנועם, ונעמדתי מולו. הוא לחץ את ידי בחום, כמו שנהג לעשות עם שאר היועצים הבכירים שלו. "טוב לראות אותך שוב. חופשת המחלה שנתנה לך שיפרה את המצב?"
"בהחלט." אמרתי, משתדל לשמור על טון רשמי. ידעתי שאולי המלך יכול להרשות לעצמו להיות לבבי עם כל מי שירצה, אבל מתוקף תפקידי הייתי צריך להפגין מקצועיות מוחלטת. אולי חיוך פה ושם, אבל לא יותר. "תודה לך, מלכי."
"חזרה לעבודה, אם כן." הוא טפח על כתפי, ופנה לשבת על כס מלכותו. כשהוא התיישב, ראיתי את התליון שלו, חפץ מתכתי ומשולש בצבע כסוף, מתנדנד מצווארו לרגע, ואז נבלע שוב בתוך גלימתו של המלך. "יש חדשות מהאזורים הדרומיים."
"חדשות רעות?"
"הממ." מלמל המלך. "פשוט חדשות. קשה לקבוע כרגע אם טובות אם רעות. מלך הקלארקאינם אקרולום העביר מברק לחיילי הגבול. הוא רוצה לשלוח לכאן נציג בשמו, לא חמוש."
"למה?"
המלך נראה טרוד, חושב. מצחו התקמט קצת בדאגה. "הוא רוצה לדבר איתי. אין לי מושג על מה ולמה."
"אתה משער שהוא בא בכוונות שלום, מלכי?"
"אהה, לשער, ידידי היקר," הוא אמר בחיוך עצוב, "את זה אנחנו יכולים לעשות בלי סוף, ועדיין לא נוכל לרדת לסוף דעתם. תכניותיהם מחושבות מאוד, אתה כבר יודע. הם אמנם מפלצות, אבל למדנו כבר מזמן שהם לא טיפשים."
שתקתי.
"על מה אתה חושב?" דרש המלך.
לא רציתי להגיד לו. "אני מאמין… שהם רוצים מלחמה. מלחמה גדולה. אין להם מה להפסיד, רבים מהם מוכנים להקריב את חייהם ובלבד שהממלכה תושמד עד היסוד. אני חושב שהוא רוצה שהשליח יזרע בנו פחד, יערער את העם… יש לו כמה משרתים שטובים מאוד בדיבורים. את מי מהם הוא רוצה לשלוח?"
"אבשקאר." אמר המלך בשקט.
אבשקאר. מזה חששתי. מכל משרתיו של אקרולום הוא היה השנוא ביותר על העם. הוא לא היה מצביא גדול, למעשה הוא אפילו לא היה חייל. אבל הוא לא רק היה טוב במילים- הוא היה רב אמן. אם רצה שמישהו יפחד, יכעס, יצרח- כל דבר, באמצעות המילה הנכונה, היה אפשרי מבחינתו. כעת הייתי משוכנע, מעבר לכל ספק, שהם מתכננים מלחמה.
"אני יודע מה אתה חושב." אמר המלך. "ואתה יודע מה אני חושב."
"אנחנו צריכים לתקוף אותם, מלכי. עכשיו. הצבא שלנו חזק דיו- ננחית עליהם מכה כזאת שהם פשוט ייכנעו."
"מלחמה," אמר המלך בחומרה, ומיד השתתקתי, "היא מעשה פחדני. ממלחמה לא יוצא שום דבר טוב. שום דבר, ולא משנה מי התחיל אותה. אנשיי יפגעו, יהרגו, ואתה מתנהג כאילו זה מחיר שקל לשלם."
"לא קל לשלם, מלכי, כמובן, אבל הכרחי. מלחמה היא לא מצב רצוי, אבל היא בלתי נמנעת. אנחנו מדברים על הישרדות, אדון. אנחנו נצא מהמצב הזה חיים, או מתים. הסיכוי שלנו לשרוד יגדל אם נתקיף קודם, הוד רוממותך."
המלך הרהר. "עמוק בלב אני חושב שיש אמת בדבריך. אבל צריך לבחון דברים כאלה בכובד ראש… לתכנן כל צעד… לקחת בחשבון כל דבר. אי אפשר פשוט ככה להכריז על מלחמה בלי שום-"
"כנס אספה." אמרתי מבלי לחשוב פעמיים. זה היה גס רוח מצדי להתפרץ כך באמצע דבריו של המלך. התחרטתי על שאמרתי את זה ברגע שהמילים יצאו מפי, והשפלתי את מבטי.
המלך התעלם מהחוצפה שלי וחייך. "אתה מבין שאם אכנס אספה של היועצים, יש סיכוי סביר שהדעה שלך תהיה במיעוט."
"אני פשוט…" דיברתי בקול שקט יותר, "הייתי מעדיף שנבדוק לעומק את כל האפשרויות שלנו, מלכי."
המלך עדיין הביט בי מחייך, ספק בשעשוע, ספק בהערכה. "כך יהיה. אעביר הודעה במגורי היועצים. אבשקאר יגיע לכאן בעוד יומיים, ומשמר הארמון יהיה עד אז בכוננות מרבית למקרה של התקפת פתע. נכנס את האספה לפני שיגיע. נשמע מה יש לו להגיד, ונדון בזה אחר כך."
קדתי קידה, ופניתי לצאת מחדר הכס. "עוד דבר אחד," הוסיף המלך, והסתובבתי כדי להביט בו. הוא היה נראה כמתעמת עם עצמו מה להגיד. לבסוף אמר, "אם אכן תפרוץ… מלחמה," החיוך חזר לפניו. "אני סומך עליך שתדע מה לעשות ואיך לפעול. שיקול דעתך חשוב לי."
הייתי נבוך מאוד מהפנייה הישירה כל כך של המלך. חייכתי אליו גם כן חיוך רשמי ככל שיכלתי, ויצאתי מהחדר.