בן האלמוות-פרק ו’
מטוס הקרב נחת ברעש על נושאת המטוסים של צבא ארה"ב. אני, במדים ועליהם עיטורים רבים, ירדתי לסיפון המגורים יחד עם פאן שהיה לבוש גם הוא בחולצת מדים אבל חלקו התחתון היה רק עם בוקסר. טוב, מתי שיש לך רגלי תיש אז זה די קשה לשים עליהם מכנסים…
חוץ מרגלי התיש השעירות, היה לפאן גם קרני תיש שיצאו מהראש המזוקן שלו והציצו מבעד לשיער החום המתולתל שלו. פאן היה יצור די מכוער, אבל יחסית לסאטיר הוא היה יפה. פאן הכי מתעצבן מתי שחושבים שהוא מת, כי כל מי שהכיר קצת את יורד הים תאמוס היה יודע שיש לו שמיעה גרועה והוא לרוב מדמיין דברים…
אבל עצם זה שכולם חשבו שפאן מת נתן לו מרחב וזמן פנוי גדול ככה שהוא יכל להנות ולרדוף אחרי נימפות ודריאדות כמה שהוא רוצה ובעיקר- להתפרע.
אני הייתי מאוד שונה מפאן: בעוד שפאן התפרע והשתולל אני הייתי שקול ומחושב. אחת מהסיבות להיותי חי זה שאני תמיד חושב על מה שאני עושה ותמיד חושב על העתיד. תמשילו את זה למשחק שחמט ממש גדול ופי אלף מסובך…
ככה חייתי מאז ועד היום. חוץ ממתי שאני מקבל חזיונות. כן, אני מקבל חזיונות מידי פעם! זה תכונה שקיבלתי מפרומתאוס (ביוונית עתיקה: Προμηθεύς, פירוש: "החושב מראש") החזיונות באים לי מדי פעם על כל מיני דברים חשובים ולרוב מפחידים.
שאר בני האדם לא קיבלו את מתנת החיזוי בגלל שפרומתאוס רצה שתהיה להם תקווה בזה שהם לא יודעים מתי הם ימותו. אבל מכיוון שאני בן אלמוות אז אין חשש שאני אחזה את יום מותי.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני יכול למות. אבל אני לא יכול להפטר משיבה טובה…
תגובות (2)
סיפור מדהים
דרושים לעבודות קלדנות סקרים כתיבה
תמלול פרטים בוואטצפ 0502322173