תובנה בחמש וחצי בבוקר

השעה חמש וחצי בבוקר, יום חדש-אנרגיות חדשות? כזומבי מתהלך ברחבי הבית פושט בגד לובש בגד ים, נועל נעליים ומכין את הגוף לאימון שיתחיל בעוד שעה.
קור כלבים בחוץ, טמפרטורה מצוינת לריצת בוקר, שנתעורר קצת. אך הוא לא יוצא החוצה, הוא סומך על השחיינים שלו שירוצו ו"לא ירמו" בעוד שהוא מכין לעצמו עוד כוס קפה ומעשן עוד סיגריה. הגשם שוטף את פנינו הקפואות וכפות הרגליים לא מבינות מה עשו שמגיע להן לסחוב משקל שכזה, בשעה שכזו, בקור שכזה?
מתפשטים ומתלבשים. לוקחים את הציוד ונעמדים סביבו. הוא מדבר ואנחנו מקשיבים, הוא המאמן ואנחנו השחיינים. שריקה, קופצים למים. ארבעים בריכות, חימומון כי לא התחממתי מספיק מריצת הבוקר. הוא מבחוץ צועק, מתקן, שותה קפה ומתחמם. בריכה ועוד בריכה, סיבוב ועוד סיבוב, וצעקה ועוד תיקון שבסך הכל הוא לטובתי. לא באתי הנה בשביל שהוא יהיה נחמד, לא חיפשתי חבר – חיפשתי מאמן. השעה שמונה בבוקר שעת לימודים. הפעם רצתי, על מנת להספיק להתקלח, להכניס משהו קטן לפה ולהיכנס לשיעור בזמן.

שתיים וחצי, התיישבנו לאכול. כל אחד מסתכל בקופסאתו של האחר, מנסה לראות אם יצליח להחליף עם מישהו את האוכל שלו. להסתכל בצלחת של מישהו אחר בטח יביא רק טוב, נכון? מילים כמו 'איכס', 'מה זה הדבר הזה?', 'כמה אתה אוכל יא שמן' הן מילים שבאות בשוטף. ואין לי תלונות, כי לא באתי הנה להתלונן אלא להתאמן. מתעלמים ואוכלים, אבל ממש מהר, כי בעוד עשר דקות מתחיל אימון נוסף ולא מומלץ לאחר לאימון.
אימון צהריים, כושר ולאחריו שחייה. אתה מתבונן בשעון, בשניות, בדקות ובשעות החולפות. מצפה לשעה שבה הכל ייגמר ותצטרך רק לחזור הביתה ולנוח. אך השעון לא זז מהר יותר גם אם אני בוהה בו במשך שעה רצופה, כי הוא פשוט לא עובד ככה. אז מבצעים עוד סקווט, ושוחים עוד בריכה, ועושים עוד סיבוב, והשעון בשלו, זז לאט לאט.

השעה המיוחלת הגיעה! מתרחצים, מדברים, צוחקים, מעליבים, גונבים סבון ומשאירים לזה שבא אחריך מים קפואים,כי יש יתרון למי שמגיע ראשון. מתארגנים לפי האוטובוס שכל אחד לוקח, ומתחילים לצעוד לעבר התחנה. כמובן שמישהו אחר ינקב עלייך כי בדיוק שכחת את הרב-קו ביום העשירי ברציפות, פשוט תשים אותו כבר בתיק! וכשכולכם נראים כמו צבי נינג'ה עם תיק מקדימה ותיק מאחורה אתם דוחפים את האנשים באוטובוס למצוא מקום לשבת. המקום נמצא אך בדיוק הגיע הזמן לרדת וללכת הביתה.
עשר דקות בהן אתה עם עצמך לבד, גולל על אירועי היום ומצחקק בלב. מגיע הביתה ורץ לשירותים הקרובים כי אתה מתאפק משעה חמש וחצי בבוקר. אולי נשב חצי שעה, ננוח קמעה? לא. יש מבחן מחר ויש בדיוק שעתיים להתכונן עליו עד השעה שצריך לישון. אתה לומד ושר ונהנה וסובל כי אתה רק רוצה לישון ולמי אכפת בכלל מפיעפוע גזים. ולא, לא באתי לסבול באתי לשחות.

יום של תחרות, יום מרגש אין ספק. ביום הזה אתה מוכיח את עצמך לעצמך. כל מה שהתאמנת לקראתו זה הרגע הזה. הכל מזדקק לרגע הזה. האימונים, הכאב, הבכי, הכיף, החברים, הצחוקים. כולם מזדקקים לרגע הזה. הרגע שבו נשמע קול הזינוק והרגליים מתנתקות מהמקפצה, הגוף נמתח לחץ וכפות הידיים מפלחות את הבריכה הדוממה. דקות או שניות בודדות אתה מתחרה במים, מנסה לדחוק אותם כמה שיותר, לקדם את עצמך על פניהם. בנשימות האחדות שאתה לוקח אתה שומע את ההמון מעודד אותך להמשיך למרות שהגוף משתוקק לעצירה. שתי כפות הידיים לוחצות את הקיר, זהו, זה נגמר. המשחה נגמר ואתה מסתובב אחורה, רואה את התוצאה ומתאכזב.
אתה יוצא מהבריכה מאוכזב, ראשך שמוט מטה, ואתה הולך למאמן לשטיפה של אסונות. הוא נד בראשו, לא מרוצה. 'זה לא בסדר', 'פה לאט מידי', 'למה נשמת?', 'בסך הכל – אכזבה'. הדמעות עומדות בעיניים מחכות לפרוץ החוצה אבל עוד מסע ארוך של 'לא נורא, בפעם הבאה בטוח תשתפר' עוד מחכה עד שתגיע לבריכת השחרור, שכשמה כן, משחררים את כל האכזבה והכאב שבדבר.

יום אחרי יום אתה מתאמן ומשקיע ובסוף מה? אכזבה. ועל אכזבה אחת היינו אומרים ניחא. אבל אכזבה אחר אכזבה אחר הצלחה אחר אכזבה, זה מאכזב. ולמי יש עוד כוח להתאכזב, להילחץ, להישבר. הייתה לי תקופה טובה מאוד במים, על כל כישלון הייתה גם הצלחה קטנה ככל שתהיה. החברים הם אלו שמערפלים את תחושת האכזבה ואת רצון הפרישה. אבל מה קורה כשמסירים את הערפל והכל פתאום מתבהר? אני מבין שלא הכל מתוק וכי יש הרבה הרבה חמוץ. אז מה עושים עם ההבנה הזו? פורשים? עוזבים הכל ככה יום בהיר אחד? כל מה שהשקעתי בו כל החיים? כן. פרשתי בשיא, בתקופה שהיו בה הכי הרבה הצלחות בתקופה שהיה בה הכי הרבה מתוק.