ארסנית – פרק 2
פרק 2
יומיים לאחר מכן
אריסה ישבה בכיסא הקש בחצר ביתה והפכה במוחה באירועי היום.
מוקדם יותר התקיימה הלוויתו של הכומר סטיבנס, והיא, כמו כולם, הייתה שם.
היא דאגה להיראות עצובה כמו שצריך, אבל לא יותר מדי.
היא הלכה לנחם את ויוויאן אשתו, אך ניסתה שלא להיראות יותר מדי חברותית.
היא עשתה הכל כדי שאף אחד לא יחשוד בה.
ואכן, נראה שזה עבד.
כשהבינה שאף אחד לא חושד בה, מוחה פינה מקום למחשבות אחרות. מחשבות הנוגעות לכומר, ולאיך הרגישה כשגסס מול עיניה. היא הרגישה כוח. היא הרגישה כיצד חוזר אליה חלק מהכבוד שאבד לה באותן שנים ארוכות שניק עשה בה ככל העולה על רוחו. כך היא הרגישה כשהרגה את ניק. היא הרגישה כאילו השליטה חזרה אליה, והיא לא הייתה עוד אריסה סולפור, השפחה הכנועה, אלא אריסה סולפור, היפהפייה בירוק, שהחזירה לעולם על זה שפגע בה. היא הרגישה עוצמתית. היא נהנתה מזה. זה מה שהיא הפכה אליו. רוצחת.
היא ידעה שזה צריך להפריע לה. זה לא היה מצפון או תחושת חרטה, אלא משהו אחר. היא שמעה שיחות של אנשים שנגעו במוות, ותמיד חזרה שם ההצהרה עד כמה לקחת חיים של אדם אחר זה מזעזע ולא מוסרי, ואיך כל הרוצחים יגיעו לגיהנום. זה גרם לה להבין שבסופו של דבר, אם יתפסו אותה, היא תשלם על מה שעשתה. זה לא היה מצפון או חרטה, זה היה היגיון. ההיגיון שהחברה קבעה, שהיה קשור איכשהו, למרות שאריסה לא אהבה להודות בכך, בצורך שלה להשתלב. היא אף פעם לא הרגישה כמו אדם רגיל, ותמיד ניסתה איכשהו להפוך לחלק מהחברה.
היא הקשיבה לשיחות של אנשים כדי להבין איך כדאי להתנהג. היא התלבשה כמו שכולן התלבשו, התאפרה כמו שכולן התאפרו, ופיתחה תחומי עניין דומים לאלו של נשים בסביבתה. היא התחתנה עם ניק, כי זה מה שהיה מצופה ממנה. כל הדברים האלו נועדו כדי לפתח היגיון בריא כמו שלכל אדם רגיל היה, להפוך את אריסה לאישה שכולם רצו שתהיה.
אבל אריסה לא הייתה אדם רגיל, והיא החליטה שהגיע הזמן להפסיק להילחם בזה. היא מעולם לא הבינה דברים כמו מוסר או חמלה – היא הכירה את המונחים רק משיחות שהקשיבה להן.
לא. אריסה בהחלט לא הייתה רגילה. היא הייתה מיוחדת. היא הייתה בטוחה שאם תחפש בכל צרפת, ואפילו בכל העולם, לא תמצא עוד אישה כמוה. בשביל אישה כמוה, זוטות כמו מוסר או חמלה לא היו רלוונטיים בכלל.
רק דבר אחד היה חשוב לה – לגרום להם לשלם.
תגובות (3)
ראשית, 'אשה בקופסה', ברוכה הבאה לאתר.
את מוזמנת להגיב על סיפוריהם של אחרים, וכך נכיר אותך יותר.
כתוצאה מכך, תזכי ליותר צפיות, ואולי גם לתגובות.
שנית, הסיפור קולח ובעברית טובה.
חזותית, הוא קצת 'צפוף' לעין. כדאי לרווח קצת – להוסיף שורות רווח בין פסקאות.
שלישית, ייתכן שזה בכוונה, אבל החזרה על מחשבותיה של אריסה שלוש פעמים בשורה אחת (גם אם הניסוח מעט שונה), פוגע בחוויית הקריאה.
אם זה בכוונה – התעלמי; אחרת – קראי בקול את מה שכתבת, ורק אם התוצאה נעימה לאוזנייך, פרסמי.
רביעית, על־סמך שני הפרקים הראשונים, הסיפור ימוצה בארבעה-חמישה פרקים. אם זו כוונתך – מעולה. אם בכוונתך להרחיב – כדאי להרחיב את העלילה עצמה, כלומר את תוכנו של כל פרק.
כרגע, הפרקים מכילים בעיקר מניעי עלילה ודמויות פלקטיות. כדי לעניין את הקורא, יש להפוך זאת: להרחיב את הדמות (לא מניעים, מעשים!) ופחות הסברים.
רק הבהרה: אני חובב קריאה וכתיבה, בערך כמוך. אני לא מורה לספרות.
חמישית,
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
אני לא בטוחה איך מגיבים לתגובות כאן, אז אעשה את זה ככה פשוט.
תודה לך, עוץ לי גוץ לי (עם תמונת פרופיל מצויינת) אקח את הביקורת הזו לתשומת ליבי לסיפורים הבאים (הסיפור הזה בעיקרון גמור)
אני חושבת שבפרקים הבאים יש יותר מעשים ואני מקווה שההמשך יצליח לעניין אותך!
תודה לך, עוץ לי גוץ לי (עם תמונת פרופיל מצויינת), עזרת לי מאוד. אקח את הביקורת הזו לתשומת ליבי לסיפורים הבאים (הסיפור הזה בעיקרון גמור)
אני חושבת שבפרקים הבאים יש יותר מעשים ואני מקווה שההמשך יצליח לעניין אותך!
(הצלחתי להבין איך מגיבים על תגובות!)