ריק קיומי 9
'איפה שיש חתול יש תרבות', כתב פעם הסופר רוברט היינליין. אם זה נכון – אז אצלי בבית יש תרבות. כי יש לי חתול. יותר נכון – חתולה.
מצאתי אותה לפני שנתיים ברחוב, גורה קטנה, כשקן נמלים שלם מנסה לאכול אותה. הנמלים ממש טיילו עליה והיא שכבה על המדרכה ובכתה. המראה היה מכמיר לב ולמרות שמעולם לא גידלתי בעל חיים, ולא היה לי אפילו לא שמץ של הבנה במה זה חתול, הרמתי אותה בעדינות מהמדרכה ולקחתי אותה אלי לבית. לא ממש ידעתי מה לעשות עם המוני הנמלים שהמשיכו לטייל על הפרווה הלבנה שלה. לשטוף אותה במים? מצאתי באינטרנט וטרינרית שעובדת במרפאה יחסית קרובה אלי, ונשאתי אותה בכפות ידיי והלכתי ברגל אל הוטרינרית. שם גיליתי שהיא נקבה. הוטרינרית רחצה אותה בחומר מטהר כלשהו והנמלים נשטפו ממנה אל תוך הכיור כמו חומר נוזלי שחור. קיבלתי הסבר מפורט איך לטפל בה ומאז אני איש חתולים.
אומרים שלכלב יש אדון, אבל לחתול יש משרת. זה ממש ככה. כל יום אני מנקה ארגז חול, שופך אוכל לקערה, מחליף מים. שלג (זה השם שנתתי לה) מאוד נעימה, מתכרבלת, בלילות עולה איתי למיטה וישנה על החזה שלי. לפעמים, כשמאוחר בלילה ואני מתמהמה עם השינה, היא מתחילה לצעוד לכיוון המיטה, מייללת ומביטה בי, כמו מאהבת.
אם אני שוכח לארגן לה את הדברים בבוקר, היא יכולה להיות מאוד לא נעימה. היא מתחילה לשרוט ולהיות תוקפנית. להתמודד עם כעס של אחרים שמופנה כלפי כבר למדתי. כעס של חתולה זה עניין אחר.
בחורף, היא נכנסת איתי מתחת לשמיכה, ובבוקר אני מוצא אותה על החזה שלי, כשידיי חובקות אותה – תנוחה איתה הייתי מתעורר בבקרים עם מיטל שנהגה לישון על חזי. לפעמים כף הרגל החתולית שלה, רכה, שולפת לא שולפת ציפורניים, במעין דגדוג כמעט מכאיב, מלטפת אותי. בקיץ, היא משתוללת בלילות בחצר הבית, וחוזרת בבוקר עם לטאות גוססות בפה, מתנה עבורי.
תגובות (1)
מצחיק, משמח ומעניין בו זמנית.