ריק קיומי 7

המילה 'אבא' היא לא מילה קלה. כשסיוון נולדה, היה לי קשה להפנים שאני אבא. אבא שלי בקושי היה נוכח בשנות ילדותי, וגם אחר כך לא, ככה שלא ממש הייתה לי דוגמא להיאחז בה. סיוון גדלה, התחילו המלים, 'אבא' הייתה המילה הראשונה, והיא נשמעה לי מרוחקת. כשהייתה בת ארבע רצה אלי, כשחזרתי מהעבודה, וצעקה "אבוש!" ומצחיק, כי זו הייתה הפעם הראשונה בה הפנמתי שאני באמת אבא.
בעבודה שלי במכון, יש כל מיני אלמנטים שמזכירים אבהות. החל במכון עצמו, אותו הקמתי במו ידיי והוא מעין 'בייבי' שלי, בעובדות – מזכירה ומדריכה נוספת, שלמרות אינספור טרוניות וטענות מצדן, הן רואות בי ככתובת לפנות אליה בעניינים שונים. הדרכת הכושר עצמה היא באיזשהו מקום תמצית של חוויית אבהות.
המקרה שמדגים את זה הכי טוב קרה לפני שנתיים. הגיעה אלי למכון בחורה בת עשרים וחמש בערך, וביקשה לשוחח איתי ביחידות, לפני שנתחיל לדבר על הסדרת תשלומים או עשיית מנוי. ישבנו במשרד, והיא הסבירה לי שהיא הגיעה אלי בעצת הפסיכולוגית שלה. היא מתמודדת עם דבר שנקרא חרדה חברתית, בקושי יוצאת מהבית, מפחדת מאוד מדיבור עם אנשים, והדבר שמאז ומתמיד הרגישה שהיא נכשלת בו, הוא עולם הספורט והכושר. היא נמצאת בטיפול ארוך אצל הפסיכולוגית, ועכשיו המליצה לה הפסיכולוגית על תחילת אימון בחדר כושר, תחת הדרכה צמודה, כדי להתמודד עם הפחדים.
לבקשתה, הסכמתי להיפגש איתה ועם הפסיכולוגית יחד, בשיחה במהלכה נקבעו כמה מטרות, צנועות מאוד, של האימון, ומאז יצאנו לדרך.
מכון כושר הוא מקום תוסס ורועש. מוסיקה בפול ווליום, משקולות נוחתות על הרצפה, איפשהו מתאמן על מכשיר פרפר משחרר את זרועות המכשיר ואלה משתחררות בעוצמה ובחבטה אחורנית. המתאמנת הזו הייתה שקטה מאוד, בקושי דיברה, וגם בכל הקשור לכושר – התקשתה מאוד בכל התרגילים. אני מיד זיהיתי את הבעיה – נוקשות של השרירים בגלל החרדה.
לכן עברנו לתרגילים הכי פשוטים שיש – חימום קל, מתיחות, וחיזוק בסיסי של שרירי הבטן, זוקפי הגב, קצת אימון ליבה בסיסי, וכל זה בלי להתקרב בכלל למכשירים. בשלב מסוים היא התחילה לרכוש ביטחון, והייתה תחושה של סכר שנפרץ. עברנו לאימוני מכשירים שנעשו מורכבים יותר ויותר, כשהיא שיתפה אותי שיש לה חלום שיהיו לה קוביות בבטן, חלום שנראה בעיניה מטופש והיא לא דיברה על זה עם אף אחד, אפילו לא עם הפסיכולוגית.
התחלנו לעבוד גם על הקוביות. כשהשגנו אותן הצבנו מטרות חדשות, כשהיא בטוחה בעצמה ומקרינה כוח ועוצמה. בתחילת אחד האימונים סיפרה לי שהתחילו איתה ברחוב, קרצה ואמרה "מבחינתי – mission accomplished".
בשלב מסוים עזבה את אזור הדרום ודרכינו נפרדו, אם כי אנחנו עדיין בקשר והיא שולחת לי תמונות שלה מתחנות חייה השונות – הכירה מישהו, התחתנה, הריון, לידה. הפסיכולוגית כמובן ניכסה את כל ההצלחה לעצמה, ופרסמה גם מאמר על הטיפול המוצלח.
נראה לי שבכל מקרה שבו אתה לוקח חלק בעיצוב הגוף והנפש של אדם אחר, אתה מוטבע בתוכו לעד. סוג של אבא.