ריק קיומי 6

לפעמים אני מרגיש שהגעתי לסוף העולם. אחרי חיים לא קצרים, ולא קלים, אני חי היום בבית קרקע ישן בעיר העתיקה. קירות עשויים אבנים טורקיות. בלילה החלק הזה של העיר נראה כמו קטע מסרט אירופאי זר, מוסיקה אינדית בוקעת מהפאב הסמוך, ריח חזק של גראס אופף את הרחוב, תיאטרון הפרינג' מושך אליו אנשים סהרוריים.
את חצר הבית שהייתה מוזנחת כשעברתי אליו, הקפתי בגדר במבוק, עליה כרכתי קנוקנות של צמח פסיפלורה בתולי, שצמח פרא במהירות ומכסה היום את הגדר כמו סבך ג'ונגל.
גולת הכותרת בחצר הזאת זה הג'קוזי, אותו קניתי יד שנייה מרופא בעומר. פירקתי אותו ממשטח העץ בחצר הענקית של אותו רופא, שם היה הג'קוזי מותקן בתוך משטח עץ גדול שנראה והרגיש כמו סיפון של אונייה. נעזרתי בחבר בדואי שהגיע עם טנדר ענק, ואחרי שפירקנו את הג'קוזי העמסנו אותו על הטנדר ונסענו אלי.
אצלי הג'קוזי טמון בתוך חצר חולית. אם אצל הרופא הוא היה באונייה, אצלי הוא נווה מדבר.
אני מסיים אימון לילי, האוויר הקריר של הלילה המדברי מצנן גוף גדול ולא צעיר, ואז מוזג לכוס גבוהה 'בלו נאן' ומצית סיגריה, ומשתחל לתוך הג'קוזי המבעבע.
אין בגילי הנאה גדולה מזאת. לתת לגוף עייף ומותש, ואולי גם כאוב, ואולי גם מצולק, את החום המבעבע של מים חמים מסתחררים. זה אינו חום אנושי, אבל עדיין עושה את העבודה.