כנף שבורה- פרק 1

הדממה שהשתררה חתכה את האוויר. הכול היה חשוך מסביב. זה היה רק אני והוא, כמו תמיד הוא נמצא שם, בכול מקום אליו אני אלך, בכול צעד שאני אעשה. לפעמים אני חושב למה הוא תמיד כאן? למה הוא בחיים לא משחרר אותי? אבל כשאני שואל הוא תמיד עונה את אותה התשובה ומביט בי בדאגה "העולם שם בחוץ אכזרי ואתה צריך להיות מוכן אליו" הוא חוזר על זה כול הזמן אבל בחיים לא מסביר מה כל כך מסוכן בעולם שבחוץ ולמה אני צריך להיות כאן, למה אני תמיד נמצא בחושך? ומתי אני יצא מכאן? מתי יסתיימו כל העינויים האלה? מתי הוא יפסיק? אבל אז כשעוברת שנה ועוד שנה נוספת אני מבין שהתקווה שלי הולכת ודועכת. הוא כל הזמן אומר שאני לא מוכן מספיק, שאני רגיש ושברירי מדיי, אני לא יודע מה הוא רוצה להשיג מימני, בחיים לא הבנתי אותו. הוא תמיד אומר שכל מה שהוא עושה זה לטובתי ואני מאמין לו, כי הוא אבא שלי ואני סומך עליו שיעשה את הטוב ביותר בשבילי. האימונים שהוא מעביר לי הם לא רגילים, הם כואבים יותר מפעם לפעם, אבל אני חושב שהתחלתי להתרגל לזה, לכאב ולסבל ואני חושב שככה אני מצליח לרצות אותו וכשהוא גאה בי אחרי יום ארוך של אימונים בלתי פוסקים, אני מחייך ומאושר על שהצלחתי ולא אכזבתי אותו. עכשיו אחרי 4 שנים אני עדיין נמצא כאן, גופי שכוב על הרצפה ופניי בוערות מהשריטות והחבורות שעל פניי, הדם הנוזל קר על עורי החם והכאב שאני אמור להרגיש כמו כל אדם רגיל, לא מורגש עכשיו. כאילו לא היה קיים לעולם, אני מחייך לרגע אך חיוכי גווע תוך פחות משנייה כשאני רואה אותו, הוא נעמד וצופה בי מלמעלה, מאוכזב, הפרצוף שאני לא סובל לראות אצלו. הוא מאוכזב מימני, כי נכשלתי. אני קם מהרצפה ומשפיל את מבטי, אני לא מסוגל להסתכל עליו. אבל אז הוא מרים את מבטי אליו ואומר בקול חזק וברור "במשפחת גריי, לא מוותרים כל כך מהר, תעשה את זה שוב" הוא מחייב אותי, הוא רוצה שאני אלחם בו שוב אבל הפעם אנצח אותו, אהיה חזק יותר מימנו. ואני עושה כרצונו כי ככה לימדו אותי כל החיים. הוא מטיח לעברי אגרוף שהיה אמור לפגוע בפניי אך אני קולט מהר ומתכופף, מזלי הוא שאני מהיר ואני מיד עובר לתנועת חניקה ותופס אותו בגרון, הוא נאבק בי ומשליך אותי לרצפה אך אני לא משחרר אותו, אני עובר לחניקה עם הרגליים שלי וצולב אותם סביב צווארו, הוא נאבק בי באגרופיו אך הפעם הוא לא מצליח להשתחרר מימני, הוא נהיה חיוור ואני שומע חרחורים מגרונו אבל הוא לא מוותר והוא ממשיך להיאבק בי ואני מחכה רק לזוג המילים שלו, כשאני רואה שהוא כבר חסר אונים ומבין שאין לו סיכוי יותר הוא אומר את זוג המילים ואני משחרר אותו, הוא משתעל בחוזקה וסימני החנק על צווארו מעידים על כך שבאמת תפסתי וחנקתי אותו חזק. כשהוא נרגע, הוא מביט בי ומחייך, הוא גאה בי, ניצחתי אותו, אבל אני יודע שהוא כועס על מה שעשיתי לו. בחיים לא הבנתי את השיטות שלו, הוא מחייך וגאה בי כשאני מצליח להביס אותו אבל הוא כועס כשזה קורה והדרך הכי טובה לכעס היא נקמה וכמו תמיד אנחנו הולכים לדלי המים שבצד השני של החדר, הוא מושך אותי חזק ואני לא נאבק בו, כי אני יודע שזה מגיע לי. אנחנו מגיעים לדלי המים ואני נושם נשימה עמוקה לפני שהוא מטביע אותי בתוך המים, לפעמים זה מרגיש לי כמו נצח, לפעמים אני בטוח שאני לא ישרוד אבל תמיד ברגע הזה של הכניעה הוא מרים את ראשי מהמים ומשליך אותי לפינה בחדר. "אני גאה בך ילד, עשית עבודה טובה היום" הוא מביט בי בגאווה ואני מתמלא באנרגיה והחיוך מציף את פניי. "תודה אבא" אני אומר אך לפני שאני מספיק לומר משהו נוסף הוא יוצא וסוגר את הדלת. לפעמים אני מרגיש שאני בתוך חדר חקירות ושאני הוא הפושע שמענים אותו אבל הוא נשבע לא להגיד ולא להיכנע לעולם לשום דבר. לפעמים אני פשוט לא מבין למה אני לא יכול לגור איתו בבית ולהיות איתו, אני באמת לא מבין אותו, אבל אני מקבל ומקשיב לכל מה שהוא אומר, ככה חונכתי מגיל קטן מאז שנכנסתי לאימונים. למדתי לאהוב את זה, אני אפילו נהנה מזה לפעמים. אבל מה שבטוח שאני רק מחכה ליום בוא אני אצא אל העולם האמיתי ואז המטרה שלשמה אני מתאמן תגיע ואני אוכל לבצע אותה בצורה המושלמת. בלי ששום דבר יפריע לי. אין רגש, אין חולשה, אין כאב. זה מה שלמדתי כל חיי ושיננתי במשך שנים. הערכים שלי שונים מכול בני האדם, אבא חינך אותי שאהבה זה חולשה שלבכות זה סתם מרטיב את החולצה ושלהיכנע זה אסור ושכל מי שנכנע מת ואני הולך על פי דרכו. איך אומרים רק החזק שורד וחלשים מתים בלי מטרה. אני מאמין בכול מה שהוא מלמד אותי, אין בי אפילו טיפת ספק בו ובשיטות שלו. אני יודע שהוא אוהב אותי, עמוק בפנים יש לו עוד לב, שנפגע כמה פעמים בחיים ולמד לא לוותר ולא להישבר לעולם. שום דבר לא יכול לחדור בו ואני רוצה להיות בדיוק כמוהו, בגלל זה אני מקשיב לו ולומד מימנו את הכול. הוא אבא שלי הוא ההשראה שלי ואם יקרה לו משהו אי פעם, המפלצת, המכונה שהוא גידל בעצמו תצא לחופשי ותנקום בלי לעצור עד שכול מי שעשה לו את מה שעשה יתחרט על הרגע שהוא קם בבוקר. אחרי שנים של אימונים כאן הבנתי ולמדתי שלא הכול הולך בכוח צריך גם מוח, חוכמה והכי חשוב זה עניין השליטה. כי ברגע שמאבדים שליטה מאבדים ריכוז וברגע שמאבדים את הריכוז מאבדים את המטרה וברגע שמאבדים את המטרה אז מאבדים את הכול. שליטה זה הדבר הכי חשוב שיש לי בחיים האלה. לקח לי זמן ללמוד איך לשלוט בהכול, אבל היום אני מרגיש ששום דבר לא יכול לגרום לי לאבד את השליטה שלי, בכול דבר בחיים, אם זה באימונים ואם זה בשליטה בכעס וברצונות הפרטיים שלי ואם זה בשליטה במצבי רוח משתנים. אני שולט על הכול, אני מכונה חסרת כל רגש ואחרי אימונים קשים אני יכול להתגאות ולהגיד שסוף סוף הגעתי למטרה שרציתי להשיג. עכשיו רק נשאר לי לחכות, עד שאני יצא מכאן ואוכל למצוא לי מטרה אמיתית ולכבוש אותה בצורה הכי טובה שאני יכול. האם אני אנושי? את זה אני כבר לא יודע, אני אפילו לא בטוח בזה, אבא שלי מנע מימני את כל הדרכים להרגיש משהו מסוים אי פעם, הוא אפילו לא שלח אותי לבית הספר כמו כל ילד נורמאלי, למדתי 'בבית', הוא לא חשב על זה שברגע שאני יצא מפה אני יצטרך להתמודד עם אנשים, עם בני אדם שהם לא הוא. למרות שהוא תמיד סיפר לי שאנשים הם לא דבר טוב במיוחד ושקשרים זה רק עניין של זמן עד שהם נעלמים,. הוא סיפר לי שבני האדם הם לא פחות אכזריים ורעים מימני או מימנו. הוא אמר לי שהם אפילו יותר גרועים, שהם אגואיסטים וחסרי רגישות ושברגע שתאהב אותם זה יתפוצץ לך בפרצוף. אני לא יודע עד כמה דבריו נכונים אבל אין לי ברירה אלה להאמין, הרי בסופו של דבר הוא חווה את הדברים האלה ואני לא. ומה שחוויתי אני כבר לא זוכר כי הייתי קטן מדיי, חום השמש כבר לא זכור לי.