הנה באה השמש- פרק 19: אל תחשוב, תשאל אותי! פשוט תשאל

השמש מגיחה לפתע, מניחה את הקרניים החמות שלה בכל רחבי הפארק.
בדיוק ברגע שבו סאן עמד לומר משהו, אבל הוא עצר ואמר שזה לא חשוב. אוולינה חשבה שזה מוזר, אבל השמש כל כך נעימה, ונראה שמה שיש לסאן להגיד לא כזה חשוב אם הוא עצר את עצמו אז היא פשוט מניחה לעצמה להנות מקרני השמש.
היא עוצמת את העיניים, שוכחת לרגע שסאן נמצא לידה, וכשהיא מרגישה את הקרניים החמות על הפנים שלה, היא מחייכת ומבט שליו מכסה את פניה.
סאן, שעוד נמצא באותה תנוחת ישיבה, שוכב מולה, תחושות מעורבות עולות בו.
מצד אחד, הוא מאוכזב שלא אמר לה מה שהיה לו להגיד, ומצד שני, הוא חושב שאם לא היה עוצר, הוא לא היה יכול להנות מהמראה הזה של אוולינה.
הוא מניח לה להנות מהרגע.
ואחרי שבריר שניה, הוא גם מרגיש הקלה כשהיא לא שואלת אותו מה רצה לומר.
הוא צופה בתווי פניה של אוולינה, סורק אותן בעדינות ובאיטיות.
היא נראית כל כך שלווה, וכל כך רגועה שזה גורם ללב שלו להתרחב מעט.
הוא מנסה לא לחשוב על איידן, ולהנות עד כמה שהוא יכול מהרגע הזה.
לפחות עד שישמע את מה שהוא חושב שהוא לא רוצה לשמוע.
לפעמים, הדברים שאנחנו מפחדים לשאול, הם הדברים שאנחנו הכי חייבים לשאול, וכשהוא חושב על זה, הוא מבין שאין לו ברירה אלא להתייחס לנושא הזה ופשוט לשאול כי זה מציק לו.
לא רק שזה מציק לו, זה גם באיזה שהוא מקום טיפה מכאיב לו.
זה מצחיק, כי הוא אפילו לא יודע אם איידן ואוולינה באמת חזרו להיות יחד, ובכל זאת, הוא מניח שכן, הוא מעדיף להניח את זה מאשר להניח שלא ואז להתאכזב.
הוא נזכר במשפט ששמע פעם, שמדבר על כך שבני האדם סובלים מהמחשבה על הסבל מאשר הסבל עצמו.
הוא מבין את המשפט הזה עכשיו, כי זה בדיוק מה שקורה לו, הוא סובל כי החליט שהסבל עוד יגיע, כשלמעשה אין לו שום דרך לדעת אם הוא באמת בכלל בדרך.
"עוד רגע." הוא חושב לעצמו. "רק עוד קצת לפני שאני שואל."
הוא ממשיך להביט באוולינה, חיוך רך עולה על פניו.
הוא רוצה לזכור את הרגע בדיוק כמו שהוא, הוא רוצה לזכור אותה בדיוק כמו שהיא נראית עכשיו עם הקוקו האסוף לאחור והפנים הרכות.
הוא מחכה, בשקט, מניח לה לספוג כמה קרניים שהיא רוצה.
כשהיא פוקחת את העיניים, אחרי מה שנדמה כמו נצח, היא פוגשת בעינייו של סאן ובין רגע סומק קל פורח בלחייה.
גם הוא קצת מסמיק ולרגע חולפת ביניהם שתיקה מביכה.
היא ממהרת להושיט יד אל בקבוק סודה, מתרכזת במשהו אחר שהוא לא סאן.
"סליחה." היא ממלמלת, נבוכה מעט. "יש לי נטייה לחלום בהקיץ לפעמים."
היא פולטת צחוק קצר, פותחת את הסודה ולוקחת לגימה.
"זה בסדר." הוא עונה, מושך את עצמו לשבת בישיבה מזרחית. "גם אני קצת חלמתי."
היא מטילה את ראשה לצד ימין ומחייכת. "ומה חלמת בדיוק?" היא שואלת.
"אממ, זה סוד." הוא עונה בשובבות.
"נו באמת, אתה ממש איש הסודות היום!"
הוא צוחק.
"את לא צריכה לדעת הכל." הוא אומר. "לפעמים זה בסדר פשוט לא לדעת הכל."
"אני יודעת." היא אומרת. "אבל זה עדיף, נורא כיף לדעת סודות."
"אם אגלה לך, מה תתני לי בתמורה?"
"מה תרצה?"
"המממ." הוא מעמיד פני חושב, מביט אנה ואנה בניסיון לחשוב על משהו.
כשלפתע ענייו נוחתות על הטיילת, הוא מחייך. "זמן"- הוא חושב לעצמו, "עוד קצת זמן."
"רוצה לטייל קצת?" הוא שואל.
אוולינה ממצמצת ואז מהנהנת. "בטח."
בין רגע, הוא נעמד, הוא מתמחתח ואז ולובש את הז'קט שלו.
לפני שהיא מספיקה לעמוד, הוא כבר מושיט לה יד כדי לעזור לה לקום.
לרגע, היא מביטה ביד, מתלבטת אם לקחת אותה או לא.
בסופו של דבר, היא לוקחת אותה.
היא משלבת את ידה בידו, והלב שלה כמעט מפסיק לפעום.
זה מזכיר לה את היום ההוא בזירת ההחלקה על הקרח.
כשהיא כבר עומדת, היא משחררת את היד שלו .
הוא מחייך אליה, ונועל את הנעליים שלו.
היא עושה אותו דבר ואז הוא מוביל את הדרך.
הם צועדים בשתיקה אל אזור הטיילת, משאירים מאחור את הדברים שלהם.
הוא צועד כמה צעדים לפניה, ואוולינה מנצלת את ההזדמנות לסרוק אותו מכף רגל ועד ראש.
היא חושבת על כמה גבוה ונאה הוא נראה והלב שלה מקפץ.
"היי!" היא קוראת אחריו. "לאן אתה ממהר?" היא מקניטה.
הוא מסובב את פניו לכיוונה, חיוך גדול מעטר את שפתיו.
"אני?" הוא קורא בחזרה אליה. "אני ממהר? את פשוט איטית."
הוא עוצר, מחכה לה שתסגור את הפער ביניהם, כשהיא מגיעה אליו הוא מניח לה לצעוד מעט לפניו וכשהיא צוחקת, סאן חושב שהוא יכול לשמוע את הצליל הזה יום שלם.
הוא צועד לצידה, משתדל כמה שאפשר לא למהר, למרות שזה ממש דורש ממנו הרבה סבלנות.
הטיילת ריקה עכשיו, וכשאוולינה צועדת ככה לידו הוא מרגיש בדחף אדיר לחבק אותה פתאום.
הוא שמח שאוולינה לא יכולה לקרוא מחשבות כי אם היא הייתה קוראת את המחשבות שלו, הוא היה מת במקום.
הם מתקרבים אל ספסל בצד הטיילת, ולפתע אוולינה מתיישבת עליו, בדיוק בנקודה שבה השמש פוגעת בו. היא מסמנת לסאן להתיישב על ידה והוא מציית.
"עכשיו." הוא חושב. "תעשה את זה עכשיו."
אוולינה מחייכת אליו, והוא מרגיש שהוא כבר לא יכול להחזיק את זה בפנים יותר.
הוא סופר עד שלוש, ואז הוא מגייס א כל האומץ שיש בתוכו כדי לשאול את השאלה שהוא באמת רוצה לשאול.
“אז מה שלום איידן?” הוא שואל במהירות, משחרר את המילים האלה מהפה שלו אל האוויר במהירות כזו שמפתיעה אפילו אותו.
הוא לא חשב שזה יהיה כל כך קשה, אבל לעזעזל זה היה קשה.
אוולינה מביטה בו כאילו היכה בה ברק, המבט על פניה מסגיר את הבלבול שהיא חשה.
“איידן?” היא שואלת, מזועזעת מעט. “מה פתאום אתה שואל על איידן?”
הוא מעביר אצבעות בשיער שלו, מנסה להתעסק במשהו אחר ולא בפנים שלה.
“נו, את יודעת… כנראה שהתרגיל שלנו עבד.” הוא אומר, מנסה לחייך. "את לא צריכה להעמיד פנים."
"סאן, על מה אתה מדבר?" היא שואלת, מבולבלת יותר מרגע לרגע.
הוא רוטן מעט, שונא את העבודה שהוא צריך להסביר לה הכל.
"ראיתי אתכם, אותך ואת איידן." הוא מסביר.
“ראית אותי עם איידן?” היא שואלת, לא בטוחה מה הוא מנסה לומר לה, ואיפה בדיוק הוא ראה אותם.
“כן." הוא עונה קצרות.
היא לא מצליחה לקלוט מה פשר המבט שעל פניו אבל הוא נראה לה פתאום רציני, ואפילו קצת מרוחק.
"מתי ראית אותנו?"
"אני לא זוכר." הוא משיב, נשען לאחור על הספסל. "ראיתי אתכם ליד הבר הזה שכולם מדברים עליו."
עינייה נפערות בתדהמה כשהיא מבינה פתאום שהוא כנראה ראה אותם באותו יום שבו נפרדו סופית, והיא עוד יותר מופתעת כשהיא מבינה מה פשר המבט על פניו- היא מבינה שהוא חושב שהיא ואיידן חזרו להיות יחד.
"לא, לא." היא ממהרת לומר, היא מנופפת בידייה מולו. "איידן ואני לא ביחד, אם זה מה שאתה חושב. "
"אתם לא?" הוא שואל בזהירות.
אוולינה מנידה בראשה לשלילה.
"לא, מה פתאום. זה נגמר, לגמרי נגמר."
הוא מביט באוולינה, הפעם תורו להיות מבולבל, הוא לא מבין איך יכול להיות שהם לא חזרו אם ראה אותם יחד והם נראו קרובים.
"אבל…" הוא מגמגם. "ראיתי אתכם, נראתם…"
היא משלבת את ידייה על החזה, עינייה נחות על שלו.
"נראנו מה?"
"החזקתם ידיים, וצחקתם.." הוא אומר, שונא את העובדה שהוא צריך להסגיר את מה שהוא מרגיש בנוגע לכל העניין.
אוולינה פוערת את פיה.
"אלוהים אדירים! מה, ממש עמדת והסתכלת?"
הוא מכחכח בגרונו, לא מתכוון להסגיר שום מידע נוסף.
"לא." הוא מתגונן. "ממש לא."
"אתה כן!" היא מקניטה.
"אני לא!" הוא מתעקש.
אוולינה צוחקת.
"מה בכלל עשית שם באזור?" היא שואלת, מרצינה פתאום.
סאן בולע רוק, הוא מעביר את היד בתוך השיער שלו שוב לפני שהוא מדבר.
“הייתי צריך לפגוש מישהי.” הוא ממלמל.
“פגשת מישהי?” היא שואלת, עדיין רצינית.
“כן, אבל זה לא מה שאת חושבת.” הוא ממהר לומר. “זה לא היה דייט." הוא מסביר. "פגשתי אותה רק בגלל אמא שלי.”
“אמא שלך הכריחה אותך לפגוש מישהי?”
“כן."
אוולינה מהרהרת רגע בדבריו, היא מרגישה עקצוץ קל של קנאה והיא לא אוהבת את זה.
"היא תמיד מנסה לשדך לי בחורות."
"אהה הא."
הוא מביט בה, חיוך מעטר את שפתיו, ואוולינה לא יכולה שלא לחייך בחזרה.
הם שותקים רגע, כל אחד מהם מעכל לעצמו את השיחה המוזרה הזו שמתנהלת ביניהם.
“התכוונתי להציע לך להיפגש, אבל הקדמת אותי.” הוא מודה ברגע של אומץ.
אוולינה, מרגישה שהלחיים שלה מתחילות להאדים.
“התכוונתי לעשות את זה לפני שבוע.” הוא אומר, מחייך תוך כדי שהוא מביט בה.
“אז למה לא הצעת?” היא שואלת.
“חשבתי שאיידן ואת חזרתם.” הוא משיב.
"אני לא מאמינה שחשבת שחזרנו."
"מה הייתי אמור לחשוב?" הוא מתגונן.
"אל תחשוב, תשאל אותי! פשוט תשאל."
"אוקיי." הוא ממלמל, מרגיש כמו ילד שנוזפים בו.
"אז… את ואיידן?" הוא מרים גבה בשובבות. "אתם כבר לא?"
"אנחנו לא!" היא כמעט צועקת.
"זה נגמר?" הוא ממשיך, רוצה לוודא שהוא לא מדמיין.
"נגמר!" היא קוראת, מנסה לא לפרוץ בצחוק. "אנחנו לא ביחד!"
"אוקיי, אוקיי, אל תצעקי עליי!"
היא מזעיפה פנים לעומתו, מתחשק לה לזרוק עליו משהו כי היא חושבת שהוא ממש טמבל על שחשב שהיא ואיידן חזרו.
היא בועטת ברגל שלו קלות, ממש בעדינות, ומשחררת צחוק.
גם הוא צוחק, ואחרי שהם נרגעים הם ממשיכים לדבר, אבל לא על איידן.
הם מדברים על החופשה שלהם, משתפים אחד את השני בחוויות שלהם מהחופשה.
אוולינה מספרת לסאן על בני הדודים שלה, הוא מספר לה על לונה, הארי וההורים שלו.
בשלב מסוים רוח קרירה נושבת, ואוולינה מצטמררת מעט למרות השמש, סאן שם לב לזה.
“את רוצה את המעיל שלי?” הוא שואל, ובלי לחכות לתשובה, הוא פושט אותו מעליו ומלביש אותה בו.
כשהיא עטופה במעיל שלו, היא יכולה להריח את הבושם שלו, והיא מרגישה את חום הגוף שלו קורן מהמעיל. הלב שלה מקפץ בחזה.
“מה איתך, לא קר לך?” היא שואלת, מסדרת את המעיל הגדול על הכתפיים שלה.
הוא מניד בראשו לשלילה ונעמד, הוא מושיט לה יד כדי לעזור לה לעמוד.
"אני בסדר." הוא משיב. “ונראה לי שכדי שנחזור חזרה.” הוא מושיט לה שוב את ידו, היא אוחזת בידו, ורטט קל עובר בה, אחר כך כשהיא כבר עומדת והוא משחרר את היד שלה היא מרגישה קצת מאוכזבת.
הם צועדים יחד בחזרה אל הנקודה שבה ישבו.
סאן מעיף באוולינה מבט כל כמה רגעים, הלב שלו דופק כמו שלא דפק מעולם והוא יודע שזה או עכשיו או לעולם לא.
הוא יודע שאם לא יעשה את זה עכשיו, זה ילך וייעשה יותר ויותר קשה.
“אוולינה?” הוא אומר, עוצר מההליכה שלו, מה שגורם גם לה לעצור.
“כן?” היא שואלת.
הוא לוקח נשימה עמוקה, הישר אל תוך הריאות שלו.
היא מביטה בו בסקרנות, מחכה לשמוע מה יש לו לומר, נדמה לה שהלחיים שלו מאדימות מעט.
"אני צריך להגיד לך משהו. " הוא מתחיל, הלב שלו משתולל בתוך החזה שלו.
היא מביטה בו, ממתינה לשמוע מה יש לו לומר.
“באותו היום, בהחלקה על הקרח…” הוא פותח. “האמת היא שאיידן בכלל לא היה שם.” הוא מביט בה, סורק את הבעת פנייה.
"זאת אומרת, בהתחלה הוא כן היה שם, אבל אז הוא הלך ו…" הוא עוצר רגע, חושב איך לנסח את מה שהוא רוצה לומר בצורה הטובה ביותר.
"אחרי שהוא הלך, כבר היית ממש קרובה ו…" הוא עוצר שוב. "ממש רציתי לנשק אותך." הוא כמעט לוחש.
אוולינה ממצמצת, היא זוכרת את זה היטב, היא זוכרת איך סאן הצמיד אותה אליו בכל פעם שהיא התרחקה, ואיך הוא לחש לה באוזן שאיידן מסתכל עליהם.
ועכשיו, סאן אומר שאיידן הלך לפני, ושהוא רצה לנשק אותה.
לוקח לה רגע כדי לחבר את כל החתיכות יחד וכשהיא מבינה מה סאן בעצם אומר לה, הבטן שלה מתהפכת.
"את מבינה מה אני מנסה להגיד?" הוא שואל, מצחקק מעט במבוכה.
אוולינה משפילה את מבטה, היא לא מסוגלת להביט בו.
היא מבינה טוב מאוד מה הוא מנסה להגיד.
“נישקתי אותך כי הרגשתי שאני חייב לעשות את זה.” הוא לוחש. “רציתי לנשק אותך.”
אוולינה מרימה את עינייה כדי לפגוש בשלו, הלחיים שלה בשלב הזה כבר ממש לוהטות, והיא מרגישה מעט מסוחררת.
“אני לא יודע מתי בדיוק זה קרה, אבל אני ממש ממש ממש-” הוא עוצר לרגע לפני שהוא ממשיך, יודע שהנה הוא הולך לשחרר את המילים האלה שהוא כל כך רצה להגיד לה.
“מחבב אותך.” הוא ממשיך.
הוא לוקח נשימה עמוקה, מנסה כמה שהוא יכול להשאיר את המבט שלו ממוקד באוולינה.
היא משפילה את המבט שלה שוב, ואז מכריחה את עצמה להביט בו בחזרה.
"אני יודע שאני אדיוט, הייתי צריך לומר לך אחרי שנישקתי אותך אבל פחדתי."
הוא נאנח. "פחדתי שתדחי אותי, ואז… איידן." הוא מושך כתפיים. "לא ידעתי מה לעשות עם עצמי."
“גם אני.” היא לוחשת. “גם אני ממש מחבבת אותך.”
נדמה שסאן בכלל לא מקשיב, כי הוא ממשיך לדבר.
"ואז גם התחלתי לכעוס על עצמי, כי אני כזה מביך בכל מה שקשור אלייך." הוא מצחקק.
אוולינה מביטה בו, היא משועשעת.
"שמעת מה אמרתי?" היא שואלת, עושה צעד לעברו ומצמצמת את המרחק ביניהם.
"מה?" הוא שואל.
"אמרתי שאתה מביך." היא אומרת. "ואמרתי, שגם אני מחבבת אותך." היא חוזרת.
"מה?" הוא שואל, נראה כאילו היכה בו ברק.
"אני מחבבת אותך!"
הלב של סאן כמעט מתפקע כשהוא שומע את זה, הוא מרגיש כאילו אלפי זיקוקים מתפוצצים לו בתוך הבטן, וכאילו על הלשון שלו מקפצות סוכריות קופצות.
הוא מנסה לשמור על קור רוח, אבל זה נורא קשה וכשהוא לא מסוגל יותר חיוך ענקי נמתח על פניו.
"את מחבבת אותי…" הוא חצי אומר חצי שואל, כורך בעדינות את זרועותיו סביב מותנייה ומושך אותה קרוב אליו.
היא כורכת את זרועותיה סביב צווארו, והם עומדים בדיוק כמו אז בהחלקה על הקרח- זה מול זו.
רק שהפעם, ההבדל היחיד הוא שסאן לא הולך לגנוב מאוולינה נשיקה, הוא לא צריך.
"זה בדיוק מה שאמרתי." היא חוזרת, חיוך מתוח על שפתיה.
גם סאן מחייך.
הם מביטים אחד בשני ואז הוא רוכן לכיוונה, מנמיך מעט את הראש שלו, ומניח לעינייו להעצם.
אוולינה עושה את אותו הדבר, היא מניחה לעינייה להעצם גם כן וכשהיא מרגישה בשפתיים שלו על שלה הבטן שלה מתהפכת.
סאן מרים את ידו כדי לערסל את הלחי שלה בעדינות, הוא מנשק אותה לאט, בלי למהר ובלי ללחוץ יותר מדי.
הגוף שלו מרגיש כאילו הוא מרחף, והלב שלו מתרחב בתוכו, כל הגוף שלו מעקצץ כשתחושה נעימה ממלאת אותו.
וכשהוא עוצר את הנשיקה, ועיניהם מצטלבות שוב, הוא יודע, שלראשונה בחייו, הוא מאוהב.
הוא מאוהב באוולינה.
אוולינה שהיא הבחורה הכי רגילה ובעצם גם הכי מיוחדת שפגש אי פעם.
אוולינה שגורמת לו להתנהג כמו ילד אבוד, וגורמת לו לשכוח מה הוא רוצה להגיד.
אוולינה שגורמת לו להרגיש חסר ביטחון.

הוא מאוהב באוולינה.

ומאותו הרגע, החיוכים לא יורדים מפניהם.
גם לא כשהם עושים את הדרך חזרה אל הרכב אחרי שהם אוספים את החפצים שלהם.
השמש כבר מתחילה לשקוע כשהם נוסעים בחזרה הביתה, ואוולינה חושבת במהלכה על כמה שהכל נראה לה יותר מדי טוב.
היא לא יכולה להאמין למה שקרה לה רק לפני כמה רגעים.
גם סאן חושב בדיוק על אותו הדבר, הוא מופתע כל כך שאוולינה מרגישה כמוהו, והוא לא באמת יודע איך להתנהג מבלי להביך את עצמו.
הוא לא זוכר מתי אי פעם הרגיש כמו שהוא מרגיש עכשיו, כל כך שליו ומלא.
התחושה הזו כל כך מוזרה לו ויש לו הרגשה שכל רגע היא תגמר אז חלק ממנו ממש מאיץ בו לאחוז כמה שאפשר ברגעים האלה.
כשהוא עוצר מול ביתה של אוולינה, הם ממשיכים לשתוק , הם רק מחייכים כמו נערים בתיכון שיצאו לדייט ראשון.
הוא רוצה ממש לנשק אותה אבל הוא לא עושה את זה כי הוא לא רוצה שתחשוב שהוא לא מכבד אותה.
היא מסדרת את המעיל שלו על הכתפיים שלה ומחייכת.
"היה לי ממש כיף." היא אומרת, מרגישה איך הלחיים שלה מאדימות בפעם המיליון.
"גם לי." הוא אומר. "היה לי ממש כיף."
הם מביטים זו בזה בשתיקה, הלב של סאן מחסיר פעימה לרגע.
"אני אזוז." היא אומרת, אך לא זזה, היא נשארת נטועה במקומה.
הוא מצחקק מעט, ואז הוא רוכן לכיוונה, ושותל נשיקה עדינה על הלחי שלה.
"נתראה."
היא מהנהנת, מרגישה שהעולם מסביבה עוצר ולפני שהיא תביך את עצמה היא ממהרת לצאת מהרכב ולהעלם במעלה גרם המדרגות המוביל אל ביתה.

היא מרגישה כמו שיכורה.

היא נכנסת אל הבית כשחיוך דבילי מרוח על פניה, והיא אפילו לא מנסה להסתיר אותו.
אמא שלה מביטה בה, היא שואלת אותה אם הכל בסדר.
"אהה הא." היא ממלמלת, צועדת בחיוך ענק היישר אל החדר שלה רק כדי לקרוס על המיטה שלה ולבהות בתקרה.
היא מתכרבלת במיטה עם הז'קט של סאן עליה, נהנית מהריח המשגע שהוא מדיף ואנחה קלה נפלטת מבין שפתיה.
מי היה מאמין שככה היא תסיים את היום הזה? גוש של אנחות וחיוכים דביליים.
הראש שלה בעננים, היא לא מסוגלת לחשוב בצלילות כרגע, או להתעסק בשום דבר שהוא לא סאן.
"סאן." היא ממלמלת אל החלל, מחבקת את השמיכה קרוב לחזה שלה.
היא משחזרת לעצמה שוב ושוב בראש את היום הזה, היא משחזרת לעצמה את המבטים שלו, התנועות שלו, ובעיקר, את הנשיקה.
הפעם זו הייתה נשיקה אמיתית, והיא רוצה לזכור אותה, היא רוצה לזכור את ההרגשה.
היא לא רוצה לשכוח שום דבר שקרה היום.
היא רוצה לזכור כל ריח, כל מראה וכל צליל שחוותה היום.
והיא בעיקר רוצה לזכור את המראה של סאן כשאמר לה שהוא מחבב אותה.
הוא נראה כל כך חמוד, וכל כך נבוך, זה המיס אותה.
היא נאנחת קלות, מחבקת כרית אל החזה שלה.
היא משחזרת בראשה את הנסיעה שלהם בחזרה הביתה ושוב פעם עולה על פניה חיוך דבילי.
היא נזכרת שסאן הודה שזה דייט.

אוולינה חשבה שסאן צריך להודות לארתור ודבון על כך שרבו אז היא אמרה לו את זה.
היא נזכרת איך הביט בה מבולבל ושאל למה.
"תחשוב על זה." היא אמרה. "אם הם לא היו רבים, לא היית עוזר לי, ואם לא היית עוזר לי, לא הייתי מזמינה אותך לקפה ואז אתה ל-"
"לא הייתי מזמין אותך לדייט." השלים.
לרגע היא ממש הופתעה, ושניה אחר כך הלב שלה קיפץ.
"זה דייט?" היא אמרה. "חשבתי שזה לא דייט." הקניטה.
היא נזכרת איך גילגל את עינייו, ובכמה מתוק ובו זמנית גברי הוא נראה כשעשה זאת.
"זה לא היה דייט עד שהפכת אותו לכזה." הוא האשים.
"אני? מה אני אשמה?"
הוא צחק.
"גרמת לי לרצות שזה יהיה דייט." פסק.
וככה, היא ידעה שזה דייט.

"זה היה דייט." היא ממלמלת לעצמה עכשיו, כמו שיכורה.
"יצאתי לדייט עם סאן, והתנשקנו." היא מדברת אל האוויר, לא רוצה לשכוח שום פרט כדי שאחר כך תוכל לספר הכל לג'ולי וג'וד.
הבטן שלה מתהפכת בכל פעם שהיא נזכרת בקול שלו, ובשפתיים שלו.
"אלוהים אדירים!" נשמעת לפתע גערה, אינדי מסתערת לחדרה.
"את מוכנה לענות?" היא צווחת. "אמא שואלת אם את רוצה לאכול!"
אוולינה מביטה באינדי הכעוסה שעומדת בפתח חדרה, היא בכלל לא שמעה שצועקים לה.
"אינדי יורה בה חיצים של חוסר סבלנות.
אוולינה מנערת את עצמה בכוח, ואז מתיישבת.
"לא." היא אומרת. "אני לא רעבה." מבלי לשים לב אפילו, היא מחייכת כמו אדיוטית גמורה מה שמרגיז את אינדי עוד יותר.
"אלוהים!" היא כמעט צועקת, ממהרת לצאת מהחדר ולעזוב את אוולינה לנפשה.
אוולינה, כמובן, מברכת על כך כי זה אומר שיש לה עוד קצת זמן לחלום בהקיץ.

************
חוסר שקט, זה מה שסאן מרגיש.
אבל לא מהסוג המעיק, זה חוסר שקט מסוג אחר, סוג שהוא לא מכיר אבל שגורם לבטן שלו להתהפך ולהסתחרר שוב ושוב וללב שלו לקפץ בכל פעם שהוא חושב על אוולינה.
הוא מרגיש חוסר שקט כי הוא צריך להעביר עכשיו לילה שלם לפני שיפגוש אותה שוב, והמחשבה הזו גורמת לו להרגיש כאילו הזמן אף פעם לא יעבור מהר מספיק.
הוא מחייך לעצמו, לא מסוגל למחוק את החיוך הדבילי מעל פניו.
דקות אחר כך, כשהוא כבר עומד מול דלת הדירה שלו ונכנס אליה החיוך עדיין מרוח על פניו.
כשסטיקי שומע את הרחשים מכיוון הדלת הוא ממהר אל הדלת, וכשהוא מגלה שם את סאן הוא מתחיל לנבוח ולנסות לקפוץ עליו כשהוא מגיע אליו.
"היי לך." קורא סאן, הוא לוקח את הכלבלב הקטן בין ידייו ונעמד, מחבק אותו בעדינות אל החזה שלו וצועד איתו אל הספה.
סטיקי, שקרוב מספיק לפניו של סאן, מלקק אותו, ולמרות שבדרך כלל סאן לא אוהב את זה, הפעם הוא בעננים ואין לו שום בעיה עם זה.
אחר כך הוא מניח את הכלבלב הקטן על הרצפה, על יד קערת האוכל שלו, שבינתיים זזה מהמטבח לסלון.
הוא נזכר בשקית החטיפים שקנה לו, הוא שכח אותה ברכב.
"שיט." הוא ממלמל. "שכחתי את החטיף שלך באוטו." הוא מסביר לכלבלב.
במקום החטיף, הוא נעמד והולך להביא לסטיקי אוכל.
הוא מרוקן קצת אוכל אל תוך הצלחת, וצופה בכלבלב אוכל בהנאה.

מאוחר יותר כשהוא צופה בטלוויזיה, הוא חושב על אוולינה ועל איך שהיא גורמת לו להרגיש.
החיוך חוזר לפניו.
היא גורמת לו להרגיש טוב.
הוא נאנח קלות, לא מאמין שלפני כמה שעות הוא בכלל התלבט אם כדאי לו לספר לאוולינה מה הוא מרגיש או לא.
עכשיו, כשזה מאחוריו, הוא חש הקלה. לא רק כי נפתר מהמשא הכבד הזה, אלא גם כי אוולינה מרגישה כמוהו.
מכאן, אין לו מושג לאן באמת ממשיכים, אבל הוא יודע שאין לו שום בעיה ללמוד.
לא אכפת לו ללמוד, כי הוא יודע שזה שווה את זה.
הוא יודע שאוולינה שווה את זה.
לידו, על הרצפה, סטיקי משחק בצעצוע שלו ועינייו של סאן צופות בו.
הוא צופה בכלבלב משחק להנאתו, חושב על כל הפעמים בעבר שבהם רגע לפני הוא ברח כי זה תמיד נראה לו קשה מדי, או כואב מדי.
הפעם, הוא יודע שאין לו לאן לברוח, הוא יודע שהוא לא רוצה לברוח.
הוא יודע שהפעם, לא משנה מה, הוא כאן כדי להשאר, לפחות כל עוד זה תלוי בו.
הוא יודע, בבהירות נוראית כמעט- שהפעם, הוא מוכן להתמודד.
כי הפעם, זה שווה את זה.