החיים שלה משתנים פרק 14/ חלק 9

"אני מקווה שלא נרדמת." עמית אמר, ושום האבקות עם קור לא נשמעה בקולו. הנער הגותי והמדוכא הוחלף בנער יפה עם שיער זהוב רענן, עיניים כחולות כמו שמיים קיציים, שפתיים חושניות ורודות ופנים סמוקות.
"לא… אני לא…" סאלי אמרה בנימה מנומנמת.
עמית הוריד את ידיו מגבה של סאלי לאט ובצער. הוא הסתכל על מאי, עמית, טוהר וירין במבט קר לפני שאמר, "הנה האחרים."
"איפה?" סאלי פיהקה. החיבוק עם עמית עשה אותה מאוד עייפה ולא היה לה כוח אפילו להרים את מבטה.
מאי נופפה לסאלי כשראתה אותה מחזירה לה מבט. היא התקדמה בהליכה מהירה ואז רצה לכיוונם. "יו הו!"
"מאי! מה לקח לכם כל כך-" סאלי פיהקה. "הרבה זמן…?"
"טוהר וירין הולכים כמו צבים." מאי הצביעה על טוהר וירין שכבר כמעט צמצמו את המרחק בינהם.
"אנחנו??" ירין קרא מאחוריה. "אלו אתן שנתקעתן בשירותים!"
"כן כן…" מאי ניפנפה את דבריו של ירין והחלה לצעוד לצד סאלי, חוצה בינה ובין עמית. "אז… למה התחבקתם??"
"טוב, אז… אני הייתי בבית שלי ולבשתי את המעיל שלי. אחר כך כנראה הורדתי אותו כי גם ככה הייתי בבית שלי ואני לא צריכ-"
"את הסיפור המקוצר, סאלי." מאי גילגלה עיניים וחייכה.
"הא…" סאלי ציחקקה. "לעמית היה קר אז חיבקתי אותו כדי לחמם אותו."
"לא היה לי קר!" עמית התפרץ בפנים סמוקות עוד ממקודם.
"הו…" מאי אמרה וישר העבירה את מבטה אל עמית. "ולמה אתה מסמיק?"
"תשתקי!" עמית אמר והרגיש שפניו באמת רותחות.
"אז באמת חכיתם לנו? נחמד." ירין אמר לסאלי אחרי כמה שניות ששקל מה לומר.
"כן, ברור!" סאלי אמרה.
"טוב, מעמית לא הייתי מצפה." טוהר אמר.
"אם זה היה תלוי בי, מזמן הייתי באוטובוס חזרה לבית!" עמית אמר כשהפנים שלו עדיין אדומות.
"בסדר, דגל אדום." ירין אמר לעמית.
"סתום ת'פה!" עמית אמר.
"בכל מקרה… איפה המעיל שלך?" עמית שאלה את עמית אחרי שהבחינה שהוא לובש רק את מדי בית הספר עליו.
טוהר כבר ידע את התשובה לשאלה שלה. הוא הרים גבה לעבר סאלי שעדיין נדהמה מאורכו של המעיל.
"אמ… עמית הביא לי את המעיל שלו כי קפאתי." סאלי אמרה.
מאי ציחקקה בלי שום סיבה וירין הסתכל שוב על סאלי כי איכשהו בפעם הראשונה הוא לא הבחין שסאלי לובשת את מעילו של עמית.
"וואו, איזה ג'נטלמן!" עמית שרקה.
"כן כן! תודה, עמית!" סאלי אמרה וסובבה את ראשה אל עמית שצעד ליד מאי, אגודלו הרועדת בפיו.
"כן, בבקשה…" עמית אמר בלחש.

עמית התקדם אל ביתו אחרי שירד מהאוטובוס. הוא ריכסן את מעילו ואז העביר את אצבעותיו בשיערו השופע והמבריק. הוא חייך לעצמו, חצי משועשע וחצי מצטער בשביל סאלי שתצטרך לעבור את הקור המקפיא הזה בלי מעיל, לפחות עד שהיא תגיע לביתה. האמת שהוא רצה להשאיל לה את מעילו עד מחר, אבל סאלי מנעה ממנו אפילו לבטא את הרעיון בקול("אני אסתדר!" סאלי אמרה בעוד היא פושטת את מעילו של עמית מעליה. "ראיתי איך הסתדרת לפני שהמעיל היה עלייך!" עמית אמר לה בעקשנות). בסוף הויכוח סאלי פשוט זרקה על עמית את מעילו החמים וקפצה מהאוטובוס, לא לפני שאמרה שלום. עמית הוציא את הנייד שלו כדי להתקשר לסאלי, אבל אז הוא נעצר. הם לא היו ביחד באוטובוס לפני חמש דקות בערך? עמית הכניס לאט את ניידו לכיס מעילו וקימט את מצחו בדאגה, הוא קיווה שהוא לא פיתח אובססיה לסאלי.
סאלי שאפה את ריח האדמה הרטובה שמסביבה ודילגה בעליזות אל ביתה. היא הייתה מאוד שמחה, למרות שהייתה עטופה בקור המקפיא ששרר סביבה. החורף תמיד היה העונה האהובה עליה, היא התרגשה מכל דבר הנוגע אליו. בין אם אלו היו קולות הברק שהרעימו מחוץ לחלון חדרה, טיפות הגשם שטיפטפו על חלונות ביתה או הבזקי הברקים שנדמו לה כפלאשים ענקיים של מצלמה. והאווירה! היא לא ידעה מה בדיוק היא מוצאת באווירה הקודרת והסגרירית של החורף, אבל זה תמיד הקסים אותה איכשהו. היא פתאום נזכרה בטיול ההוא שנטלי סיפרה להם היום בקפיטריה. היא פלטה צווחת התרגשות כשדמיינה את עצמה אורזת לטיול. היא חשבה על בובת הדובי שלה שהיא חייבת להביא לטיול ונשכה את שפתה התחתונה בחיוך.