תנו לחיות לכתוב

אז הייתי מוטרדת.
זה קרה לפני מספר ערבים, כשהמחשבות והדאגות עלו על גדותיי והכריזו בפעם המי-יודע-כמה על מלחמה.
כשהגעתי לקצה, והנחתי על השולחן שלצדי את גביע היין שזה עתה רוקנתי, גמלה בי ההחלטה להעלות על הכתב את אותם הרהורים, ולו מתוך הנחה תמימה ופשוטה שכך אניח לדעתי מאותן הטרדות.
מובן ביותר שבאותו המצב בו שריתי, מסוחררת מעט, קצת קלת דעת וקצת גם לא ובעיקר הרבה מאד מוטרדת וחסרת מנוח לנפשי, לא היית מצפה שאותן המילים אותן אשפוך על המקלדת יישאו בגאון את כשרוני הבלתי מעורער. ובכן, בעוד אותו הטקסט הקצרצר נושא על גבו בקושי את אותה הסאגה המטרידה, נשלח הטקסט כסיפור באחד מאתרי הסיפורים הפופולריים בימנו, ובכך יצא למלא את ייעודו- להשקיט נפשי.
יש לציין, שאין בי זיכרונות בהירים רבים מאותו ערב מפוקפק, בו לקחתי חלק במסיבה מצומצמת (Corona time) ונעשיתי שתויה עד לאבדן מספר חושים. ומלבד זוכרי את כל המעשה ואת חבריי מניחים לי לקיים את מאמר הכתוב 'סקס סמים ואלכוהול' (טוב נו, בלי החלק של הסמים..) אותו הערב שוחה בזכרוני בתוך עננה אפלה וצבעונית.
ובכן, ידידי, יש לומר שהתרגלתי לכתיבתם של סיפורים שהפופולריות שלהן אינה הצד החזק, ולפי כך הייתי מופתעת למדי לגלות את אותן התגובות.
לרגע התרגשתי, ולאחר שקראתי אותן חשתי תבוסה.
אני, שמעולם לא כתבתי מילה בשם גאוותי בכשרון הכתיבה בו ניחנתי, הוצפתי בתחושת כשלון למול אותם המבינים המעבירים ביקורת על סגנון ותוכן הכתיבה שלי. אני, שמעולם לא ציפיתי להגיע בכתיבתי לרבים ולזכות בהערכתם (אם כי לא אשקר שתמיד קיוויתי) נמלאתי בתחושה אותה יודעת רק ביקורת לתת. משהו שבין אכזבה כללית לעצמית ובין לוזריות וכשלון. ואני, אני בסה"כ נתתי לרגשותיי פתח לצאת. מקום. פינה.
לא ניסיתי ליצור עלילה, מבנה, גוף או סלנג. פשוט כתבתי.
כי בחייאת, זה כל מה שצריך. זה העיקר. וזאת המטרה וגם הדרך. ואם יש מי שקורא ונהנה, תפדאל. ואם לא, ואם לא ביקשתם הערות ותיקונים, לאף אחד אין זכות לשלול את זה, כי זה פשוט לא שם.. באנו לכתוב. לא להגיש עבודה.

אז זה זה המסר, חבריי, אותו חפצתי להשליך עליכם.
תנו לחיות לכתוב.
אחותכם לעט.

וזה המקום גם לציין שהכל נכתב בהומור ובקלילות, ללא רגשות טינה. תודה לקוראים היקרים שלי שאתם לוקחים חלק בתהליך הפנימי שלי! תודה בלי סוף.