עמימות

עמימות. זה מה שאני מרגישה עכשיו. הכול מסתובב מהר סביבי, הלימודים, החברים, המשפחה החגים, ואני רק מרגישה עמימות. עמימות אפורה וקודרת, סמיכה ומורגשת. אני מנסה לחזור למי שהייתי, לחייך, לדבר, להיות אנרגטית. להיות מישהי שאכפת לה, אבל אני לא מצליחה. לא משנה כמה פעמים אני אנסה- כל מה שאני מרגישה זה בועה שסובבת אותי, חונקת אותי מבפנים, לפעמים אני מתנחמת בזה שיש לי בועה ושאני בעולם של עצמי, אבל רב הזמן אני רק מנסה שיהיה בי את הרצון לצאת ממנה. זה לא שאני לא נראית רגיל מבחוץ. לא, אני נראית בסדר גמור, ציונים טובים, חיוכים, שיחות. אבל ברגע שזו רק אני, אני מותשת. ברגע שאני מראה את העצב הזה אנשים שואלים- מה קרה? את לא ככה בדרך כלל, משהו מפריע לך?
ואני רוצה לשתף, אני רוצה לדבר אבל אני לא מצליחה, יש נושאים שפשוט נשארים בבועה. ובחודשים האחרונים הנושאים מתערמים, על חלקם אני מצליחה לדבר וחלק כנראה יישארו נעולים. שום דבר לא מתקדם בחיים שלי, כל החברים מסביב מתקדמים ורק אני מתנשפת מאחור, מנסה להדביק את הקצב. ולא, זה לא עוד נאום על לחץ חברתי, תאמינו לי, זה דבר האחרון שקורה כאן. זה פשוט תחושה של מירוץ נגד הזמן, כולם רצים ומצליחים להגיע להישגים ואני מנסה, אבל פשוט לא מצליחה. ובשבועות האחרונים הנושאים בבועה שלי מתחילים לאיים לפוצץ אותה, כל אחד מהם נראה קטן בפני עצמו אבל ביחד זה כבר יותר מידי. נושאים נעולים, שאם אני אשתף אותם יאמרו לי שזה שטויות, שאני עוד צעירה, שאני אצליח להשיג את זה בהמשך וכרגע זה לא כל כך חשוב, ושאין כאן שום תחרות שצריך לנצח בה. אבל אני תחרותית, אני חייבת לנצח בכל דבר ואני שונאת להרגיש החמצה. ואני מנסה, מנסה להשתפר, מנסה להדחיק את התחושות האלה, מנסה להתעורר בחיוביות, לקום בשמחה, אז למה אני עדיין מרגישה צביטה?