הבלדה לשבוייה בשנאת עצמה
היית יפה,
ויופייך היה נובע בפשטותך
מהיותך את
בלי חוכמות.
היית יפה, באותם הימים
והיית מביטה במראה
ורואה בצרות את גופך
מעקמת חיוך,
רואה את כל הלכלוך.
והלכלוך? רק היה כנדמה, לעינייך הכנות שסונוורו בשלטי החוצות.
הימים היו ימים יפים, ימי חסד ותום, אך את לא ראית כל זאת. רק את גופך, בחסרונותיו.
והיית חוסכת מזונותייך, בתקווה להשיב לעצמך את מה שמעולם לא היה מנת חלקך, או מנת חלקה של ההיא אשר נעה בחושניות בין תוכנית הטלוויזיה לחדשות של שמונה.
פעם בשבוע עלית ברעדה למשקל הגוף, ושקלת את עצמך העומדת למשפט. המשקל לא זז מאז הפעם הקודמת, ואת, החמצת לבך על אותם הדברים הטובים להם סירבת ועל אותן הקלוריות שספרת בדקדוק, ואף הפחתת מן הכמות המומלצת.
הכל כדי להיראות טוב.
הכל כדי להרגיש עם עצמך בנוח.
הכל כדי לא לחרוג מן הנורמה,
כדי שיום אחד תוכלי למצוא חן בעיניו של עלם שירצה בך כל כך, תודות לרושם הראשוני שהפקת במראך החיצוני. כי הרי, אין איש אשר לא יביט בבחורה מלאה וברזה וחטובה- ולא יודה שיעדיף את השנייה. מוטב לך לא לעמוד בנסיון הזה, היי קלילה מעל הסאגה הזו, ודלגי לבאה אחריה.
ואת ביופייך שביתני
והייתי כאסור בשלשלאות ללבך
ואת מושא חיי, בכל יום ובכל לילה
ואין את מעלה בדעתך כלל
כי לחייך העגולה היא תשוקתי אלייך
וכף ידך העטופה ברוך גופך
הם אלו שמצאתי בם את אהבתי אלייך.
במקום בו החרשת, ובו היה שלם לבך
מצאתי אז אותך
כי אם לא בחנו של גופך
ולא בהתעסקות בתפל,
רק חמדתי את המקום שבו
אין מלחמה
ויש שלום.
תגובות (0)