לציניקס 2041- פרק ראשון

"הנערה קיילי".

קיילין קפצה בבהלה, שוב היא נרדמה באמצע הנאום השבועי של ג'ארי נסאול!
"אני מצטערת מאוד מיסטר נסאול, לא אחזור על כך שוב", אמרה, נעמדת וקדה בלב דופק.

"זו כבר הפעם השלישית שאת עושה זאת", אומר נסאול בפנים חתומות, "ישנו משהו בלתי מובן או משעמם בדברי? אם כן, אשמח לדעת".
"דבריך מובנים וחשובים, ומסריך אינם זקוקים לתיקון".
"אני שמח לשמוע שזו דעתך, מקווה שמעתה והלאה תפסיקי להירדם בשיעורים, הדברים הנאמרים כאן חשובים עד מאוד", אמר באותו פרצוף קפוא, וחזר לנאום.

איכס… גועל נפש של בן אדם, למה נראה לו שאני אקשיב לנאומים שלו שמדריכים איך לתפוס… אותי?
חיוך קטן עלה על שפתיה, מצב מוזר יש להסכים, אבל אין מה לעשות בעניין.

"תודה לכולכם על ההקשבה", נסאול העביר את עיניו על פני תלמידי הכיתה, "אני מקווה ומאמין שתפנימו את המסר של דברי עד הפעם הבאה שאגיע", עיניו התעכבו לכמה שניות מביכות על קיילין שהשפילה את עיניה באי נוחות, ואז יצא מהכיתה.

קיילין נשמה לרווחה כשנשמע קול הצלצול הגואל, בזמן האחרון נאומיו של נסאול הפכו תכופים יותר ויותר, כנראה בגלל שהגיעו לשנתם האחרונה בבית הספר, שלאחר מכן הם אמורים לשרת בחיילות המעבדה.
האמת שהיא לא חשבה על העניין הזה אף פעם, מה עושים אחיה הגדולים?

"קיילי!!!!".
היא התנערה, מרימה את ראשה אל חברתה הטובה נומאקו.
"מה יש לך היום קיילי? את לא מפסיקה לחלום, איך העזת להרדם בזמן השיעור של נסאול? משהו השתבש אצלך!", מאגר המילים של נומאקו בלתי נגמר, ואם רצתה קיילין שייגמר היא חייבת לקטוע אותה.
"טוב טוב… החלטת לרדת עלי?", צחקה.

"למה לא הגעת אתמול לבית הספר?", שאלה נומאקו באגביות תוך שהן יורדות במדרגות.
קיילין נבוכה, מה תגיד לה? שבזמן שהיא למדה שיעורים על איך לתפוס לציניקסים ועל כוחותיהם, היא התאמנה על התרגילים בהם תהדוף כל חייל מעבדה שיחשוף אותה?
"אהמ… לא הרגשתי טוב כל כך", אמרה לבסוף.
"אה… ", נומאקו שגרה לעברה מבט חטוף.
"מה? פספסתי הרבה?", שאלה קיילין בנסיון להפיג את המתח.

"כן!", נומאקו התנערה ועיני הדבש שלה החלו לנצנץ.
"מה כבר קרה?".
"את יודעת מי הולך להגיע ללמוד בבית הספר שלנו?", אמרה בקול ממתיק סוד, ההתלהבות זועקת מתווי פניה.
"מי…"
"החתיך המושלם ביותר שקיים עלי אדמות בכל הגלקסיות וה…", נומאקו כמעט פצחה בריקוד.
"תגידי שם כבר!", חתכה אותה קיילין בסקרנות.
"קאירו סיזראן!!! אלוף העולם בסייף!!! אני מתה!!!".
קיילין לא התרגשה מבנים חתיכים, במיוחד לא מאלה המפורסמים…
אבל ההתלהבות של חברתה דרשה תגובה מתאימה.
"וואו!! איזה יופי!", היא הרגישה שחיוך ההתרגשות המזויף שלה נראה נורא יותר מאשר לא לחייך כלל.

"מה זאת אומרת 'וואו איזה יופי'?", נומאקו כמעט התעצבנה, "אנחנו צריכות להתחיל סדרת טיפוח, להדפיס חולצות עם התמונות שלו, להרשים אותו! את יודעת כמה בנות ירצו אותו? אחת מאיתנו חייבת להיות הנבחרת!", נומאקו נאמה בלהט כאילו חייה תלויים בכך.
"וואו וואו… קודם תירגעי, אני במילא מגיעה אליך היום ללמוד למבחן בכימיה, נדבר על זה אז", הבטיחה קיילין בחיוך אמיתי הפעם, מכתפת את תיקה.
"מצויין!!", נומאקו נופפה לה לשלום ודילגה בצעדים קלילים לעבר ביתה, וקיילין לא רצתה אפילו לדמיין לאן נודדות מחשבותיה עכשיו…