ליזי ואוסטין

זה הבן אדם האחרון שליזי רצתה לראות כשהיא הסיטה את וילון המיטה.
הוא ישב על קצה המיטה עם פנים מדממות והישיר אליה את עיניו הכחולות כשהיא הופיעה.
עיניו התעגלו בהפתעה.
"את צוחקת עליי-"
בטנה התהפכה באי נוחות והיא הרגישה את ליבה מחסיר פעימה.
לעזאזל.
"ליז-" הוא הביט בה בהלם. "מה את עושה פה? מתי חזרת העירה?"
היא התנועעה באי נוחות ולקחה את הגיליון שלו כדי שידיה יתעסקו במשהו.
"את עובדת פה?" הוא שאל.
"כן," היא ענתה. "זה חדש…"
היא קראה בגיליון שלו שהוא הגיע לאחר שנפל בטיפוס על גבעה.
היא הרגישה גיחוך בליבה. אוסטין בחיים לא טיפס על שום גבעה בחייו.
סימנים חיוניים שלו היו תקינים אך הוא היה צריך בדיקת רופא וחבישה של הפצע במצחו.
"אתה עדיין רוכב על האופנוע?" היא שאלה כשהניחה את הגיליון שלו חזרה על המיטה וניגשה אליו.
"אני עכשיו מטפס-" הוא חייך אליה חיוך עקום ועיניו נצצו באור הפלורסנט.
אלוהים, היתה לו עדיין אותה השפעה עליה.
היא ניגשה למגירה ליד מיטתו והוציאה מגש סטרילי לחבישה.
"לא ענית לי-" הוא אמר לה בשעה שהיא פתחה את המגש הסגור. "מתי חזרת?"
היא הרגישה את מבטו.
"לפני חודש." ענתה.
"למה לא אמרת לי?" הוא שאל מיד.
"הייתי צריכה להגיד?" היא שפכה יוד על התחבושות הסטריליות ולקחה את הפינצטה כדי להרים אותן אחת אחת לנקות את הפצע המדמם שהיתה לו מעל הגבה.
היא התקרבה לפניו כדי לנקות את הפצע, והרגישה אותו בוחן את פניה. פניו היו רק כמה סנטימטרים מפניה ולמרות שהיא ניסתה להימנע מעיניו, היא הרגישה את עיניו קודחות בה.
"השתנית…" הוא אמר לה. קולו היה שקט, כמעט אינטימי.
היא הרגישה את הבל פיו על פניה. ליזי ניסתה להתמקד בחיטוי הפצע.
"עברו כמה שנים-" היא אמרה לו.
"ארבע שנים-" הוא אמר.
היא הביטה בעיניו הכחולות והרגישה את ליבה ההולם.
"התגעגעתי אלייך…" אמר.
היא לקחה את התחבושת הגדולה יותר כדי לעטוף את הפצע ולהדביק על פניו.
"למה חזרת?" הוא שאל כשהיא לא הגיבה.
"יש לך עוד פצעים?" היא שאלה אותו, מתעלמת מדבריו, לאחר שסיימה לחבוש את פניו.
הוא תקע בה מבט ארוך ואז הרים את החולצה שלו; היתה לו חבלה כמעט שחורה לאורך צד הבטן שלו.
"זה יצריך אולטרסאונד" ליזי אמרה לו.
"את תלווי אותי לשם?"
"לא,"
"ומה אם אני אדרוש ממך?"
"אני אחות, לא אלונקאי-" היא אמרה לו. "ואתה לא יכול לדרוש ממני כלום."
"לפחות מקלחת בספוג?" הוא חייך.
"לא השתנית-"
"אני צוחק!"
"אני חייבת להמשיך לעבוד," היא אמרה לו והחלה ללכת כשהוא תפס בידה ועצר אותה.
"אני רוצה לראות אותך," הוא אמר לה.
היא היססה.
"תפגשי אותי בבר שאני עובד בו," הוא אמר לה. "זה נקרא 'היט', ברחוב אלם."
"אני לא יודעת אם זה רעיון טוב-"
ואז נפתח הווילון בשנית ודר הילטון הופיע בה, קוטע את השיחה שלהם. הוא בא לבדוק את החבלה הבטנית שלו.
אוסטין נשכב על המיטה לבקשתו של הרופא וקרץ לליזי שהסמיקה מעט, ומיד הסתובבה ללכת כדי שהוא לא יקלוט את האודם מטפס אל פניה.
אבל על מי היא עובדת?
הוא קרא אותה כמו ספר פתוח מגיל שבע עשרה.