בין עולמות: רומן על קרב בין אמונה לאהבה – פרק 3

שיערה החום והחלק של דריה מתנופף מאחוריה כשהיא הולכת בצעדים מהירים – מהירים מדי – לכיוון ביתה. כל מאורעות היום מסתחררים בראשה, היא מעבדת את הדברים שקרו, את האנשים שפגשה. אני חייבת לעשות משהו עם כל המחשבות האלה שמתרוצצות לי בראש, היא חושבת.
היא מגיעה לביתה – דירה גדולה בקומה הראשונה של בניין ישן. זוהי שעת צהריים לא מאוחרת, והוריה טרם חזרו מהעבודה. אביה עובד כמורה בבית ספר בעיר הסמוכה, ואמה כאחות בבית החולים שבאותה עיר. יש להם מכונית אחת בלבד, כך שהם נוסעים יחד בדרך הלוך ובדרך חזור. אחותה, זיו בת האחת־עשרה, ואחיה, דניאל בן השבע, ישובים יחד מול משחק במחשב ולא מבחינים בה.

חצי שעה מאוחר יותר, דריה פושטת את בגדיה העליונים ונשארת רק עם בגד הים החדש שלה: בגד ים ספורטיבי, שלם, בצבע שחור עם כמה פסים אדומים. היא אוספת את שיערה לזנב סוס גבוה, משחררת כמה שיערות למראה משוחרר יותר ומחייכת למראה, שפתיה נמתחות על שיניה הישרות. היא יוצאת מהמלתחות וצועדת לבריכה בגב זקוף.

*

עמית נעצר בפתאומיות. זאת לא התלמידה החדשה? הוא תוהה. הוא בוחן את הדמות דקת הגזרה שצועדת בגב זקוף לעבר הבריכה. בגד הים שלה, שחור ומבריק, צמוד לגוף יפה במיוחד – והפסים האדומים שעליו מתאימים לשפתיה שגם מרחוק נראות אדומות. עמית בולע את רוקו, מחייך קלות ומתחיל ללכת לכיוונה.

*

דריה קופצת למים בקפיצת ראש מושלמת. איזה כיף שלא חייב לשים כאן כובע ים. היא צוללת עמוק ואז עולה על פני המים, עיניה מלאות חיים. היא מצחקקת באושר. היא התגעגעה לשחייה. היא מתחילה לשחות בסגנון חזה ומרגישה את עצמה הולכת ונרגעת.
לפתע מישהו קופץ למים לידה במסלול, והיא כמעט מתעצבנת אבל מחליטה לא לתת לאדם הלא מתורבת להרוס לה את מצב הרוח הטוב.
עמית, לבוש במכנסיים קצרים בלבד, מתעקש להפריע לה. הוא שוחה למרכז המסלול, משתלט עליו וחוסם אותו בקלות עם גופו הארוך וכתפיו הרחבות.
כשדריה מגיעה אליו, היא מרימה את ראשה בחוסר הבנה ומאותתת לו לזוז לה מהדרך. אבל הוא לא זז, ודריה מנסה לעקוף אותו מהצד בכוחניות, אבל הוא נע הצדה וחוסם אותה בלי שום בושה. היא נתמכת בפס המצופים המפריד בין המסלולים, מכיוון שהמים עמוקים מאוד בנקודה בה היא נמצאת, מרימה את ראשה מעל למים ושואלת: "מה הקטע שלך?!" ממש כשהיא מסיימת להגיד את זה, ניצוץ של זיהוי מופיע בעיניה והיא אומרת, "עמית!"
עמית מזדקף וניצב גבוה ממנה, מאיים משהו. "דריה." קולו הצרוד מלטף.
דריה חשה את עצמה נמשכת אליו פתאום בכבלי ברזל, אל עמית היפה הזה בעל הקול הנעים. היא נבהלת מתחושותיה העוצמתיות; תמיד גרמו לה להרגיש שמיניוּת היא סוג של חטא. היא בולעת את רוקה, מפטירה אליו מעין חיוך מנומס בשפתיים צמודות, ומנסה להמשיך לשחות.
אבל עמית שוב חוסם אותה. "את ממש יפה," הוא אומר לה בישירות שמצמררת אותה.
דריה מרגישה את לחייה מאדימות כשהיא רואה את מבטו האפור החודר נעוץ בחוזקה בעיניה ויורד לעבר גופה. "ת – תודה," היא ממלמלת. היא אולי ההיפך ממומחית בגופי בנים, אבל היא בטוחה שגופו של עמית יפה במיוחד. יש לו קצת קוביות, היא שמה לב, ומגחכת בלבה על הסיטואציה שלא עמדה מולה מעולם; הוא מתחיל איתי?
עמית שם לב שהיא בוחנת את גופו ונהנה מכך. הוא גם שם לב שהתנהגותה שונה מאשר בבית הספר. "את יודעת, בבית ספר התנהגת קצת – "
"מוזר?" שואלת דריה בגלגול עיניים מבודח.
עמית מחייך קלות. "כן, מוזר. אבל עכשיו את אחלה."
דריה נבוכה. "כן, אני לא רגילה ל – "
"למה?" שואל עמית כשהוא רואה שקולה נמוג.
"לא משנה."
עמית מקמט את מצחו. "אוקיי."
"אתה שוחה כאן הרבה?" שואלת דריה. אוי! זה בטח נשמע כמו 'את באה לפה הרבה?' הוא יחשוב שאני מתחילה איתו! דריה מקללת את עצמה. חסרת ניסיון שכמותי.
"מדי פעם," אומר עמית. "ואת?"
פיו! הוא לא שם לב. "אני באה לפה מלא. זאת אומרת – לא לפה, אני חדשה כאן," היא מצחקקת בטמטום, "לבריכה במעלות הייתי הולכת מלא. וגם לפה אני רוצה ללכת הרבה. אני די מכורה לשחייה." מה את מקשקשת?! אומרת לעצמה דריה באימה. איך שהנוכחות של עמית משפיעה עלי. זה מדאיג אותה עכשיו באמת, והיא מסננת, "טוב, ביי." ומנסה לעקוף אותו.
עמית רק המתין לשעת כושר כזו. הוא מניח את ידו על לחייה בליטוף שמסמן לה לעצור. דריה קופאת. המגע הזה הוא יותר מדי בשבילה. היא מרגישה שהיא רק רוצה עוד, ועוד. היא לא ידעה שמגע יכול להיות כל כך משכר.
אבל רגע, אסור לי לגעת בו, צועק קול בראשה של דריה. שמירת נגיעה! כשדריה קולטת את זה היא מזנקת אחורה כנשוכת נחש. אולי אני לא מקפידה על כל המצוות, אבל אף פעם לא חטאתי בזה, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו.
"סליחה," היא אומרת, בלי לדעת למה, ושוחה משם, והפעם עמית מרגיש שהוא לא יכול יותר לחסום אותה. הוא משחרר, מתבונן בה שוחה כמה רגעים בהשתוממות, בסקרנות, ואז הולך משם הביתה, בלי ששחה אפילו.