שבע הממלכות 1 פרק 4

אליזבת-
זו הפעם השנייה השבוע שאני עוברת בצורה המוזרה הזאת ממקום אחד אל המקום השני…
לא יודעת מה אם אחרים אבל לי זה עושה כאב ראש חזק מאוד ויש לי גם בחילה כאילו אני צריכה להקיא ולא מצליחה…
לפתע האור המסמא החל לדעוך ולקמול עד שנעלם כלא היה כמו כאב הראש שנעלם לפתע.
"אל תדאגו, בכמה פעמים הראשונות זה כואב" הרגיעה אותנו לן.

הגענו למערכת בניינים ענקית, מוקפת בגינות יפיפיות, לן הוליך אותם לעבר הבניין הראשי.
היה שם כמה שומרים שחסמו לנו את הדרך לן התלחשש איתם מה שניות ואז הם הנהנו ופינו לנו את הדרך.
"בהצלחה!" אמרו
"תודה!" ענינו אף- על פי שלא הבנתי על מה….
תפסתי במדרגות שתיים שתיים, עד שהגענו לדלת עץ עלון עתיקה ולן החל להקיש ככה:
3 פעמים על הדלת חיכה כמה שניות ודפק עוד 2 דפיקות וחיכה עוד כמה שניות ואז דפק שוב דפיקה אחת ויחידה וחיכה עוד כמה שניות
בזמן שחיכה הוא אמר לנו "זה קוד, בבוא היום גם אתם תשתמשו בו."

ואז נשמעה קריאה מלכותית "ווינטרופ תכניס אותם!" ודלת האלון נפתחה מעצמה…

מולם ישבה נערה בת 15 לכל היותר, היה לה שיער ארוך, זהוב וגלי שנחת על עורפה השזוף, היא לבשה שמלת מלמלה לבנה וארוכה, היא הייתה יפיפייה.

"שלום לכם!," קראה בקול מלאכי "שמי הוא קיילין!"
"שבו בבקשה." זו הייתה יותר פקודה מאשר בקשה…

רוצים לדעת מה אני מרגישה?
אז ככה, אני, אליזבת אמנל, מרגישה ששולטים בי! ולמה זה כזה וואו? כי מעולם, מע-ו-ל-ם לא שלטו בי! כאשר הייתי בת שנתיים הורי מתו, ואני עברתי לגור אצל דודתי, רוז. רוז הייתה עשירה כי הייתה נשואה לגביר הגדול- וילאם החמישי. התייחסו עלי שם כמו בת מלך ודודתי רוז ובעלה וילאם אהבו אותי מאוד. לא היו להם ילדים משלהם וכשאני באתי הם נורא שמחו… הם נתנו לי כל מה שרציתי, ופינקו אותי המון! הם מעולם כעסו או התאכזבו ממני. אף אחד לא שלט בי, אני החלטתי הכול בעצמי. כמובן בייעוצם של וילאם ורוז. בקיצור זה שחילקו לי הוראות היה חדש לי ולא הייתי רגילה לזה! זה פשוט העלה בי זעם שלא רציתי שיהיה לי…

פתאום קיילין קטעה את חוט המחשבה שלי "אליזבת, זה כולל אותך!" אמרה בקול המלאכי והמעצבן הזה שלה. "את אינך יוצאת מן הכלל!" נזפה בי, לרגע שמתי לב כמה שאני שונאת אותה, אבל בכל זאת התיישבתי.

"טוב אז נתחיל?" שאלה קיילין לאחר שלן, אני וכל האחרים התישבו "אז ככה" היא פתחה והחלה לספר סיפור מעצבן שבגללו החיים שלי עומדים להשתנות…
"היו היה פעם שבע ממלכות. לראשונה קראו- מפריום בהן חיו בשלווה בנות הים, אורדיום הייתה הממלכה בה חיו איכרים טובי לב, סילדיום ממלכת השמים היפה מכל, טוביום שהייתה ממלכת הקסם, דליום מעצמת האש הגדולה, אמפריום בה כל החיות חיו בשלום וממלכת הפיות- הממלכה המרכזית שם גרו הפיות ששלטו בכל הממלכות האחרות. כל הממלכות היו מאושרות ושמחות, חוץ ממשהו אחד שלא היה שמח ומאושר… למשהו הזה או יותר נכון משהיא קראו סופי. סופי לא אהבה את האושר של כל העמים, ואפשר להבין אותה היא הייתה פשוט רעה מטבעה אפילו שמה מביעה זאת. אז היא גייסה צבא גדול ורע שאותו היא שכנעה אותם שזה לא הסוף שצריך להיות להם. היא החליטה שבתור התחלה הם יעלימו את השליטים של כל שבע הממלכות. הם רצו להתחיל בהמפריום ואז באורדיום לאחר מכן בסילדיום, בטוביום, בדליום, באמפריום ורק בסוף בממלכת הפיות. ולרוע המזל הם גם הצליחו… כאן אתם נכנסים לתמונה." היא סיימה
"מה?"
"רגע מה קורה פה?"
"מה בכלל אנחנו צריכים לעשות?"
עצמתי עניים גל השאלות הללו חירפן אותי
"אני מבינה שזה מבלבל, אבל תנו לי לסיים שנייה." אמרה קיילין ברוגע כאילו ידעה שנשאל את כל השאלות הללו.

לפתע יפידיה לחשה בחולשה "הנה זה שוב בא…"
קיילין פערה עיניים בהפתעה " חשבתי שזה לא פועל כאן…" לחשה
"וואי באמת שאין לי מושג, אבל אני מרגישה שזה בא לי…" ענתה ועיבתה את פניה בכאב הולך וגובר
"ליפידיה יש יכולת לראות את העבר ההווה והעתיד בכל זמן ומקום בעולם, לפעמים זה בא לה בהתקפים ולפעמים היא בוחרת לראות את זה. אבל החדר הזה מאובטח בקסם חזק אשר מונעה ממנה לראות. זהו מקרה חריג." הסבירה קיילין למראה המבטים החוששים. היה התקרבה אל יפידיה וניסתה לגעת בה אך זינקה כשנוחת נחש "הקסם מגן עליך. אני לא יכולה לעזור לך ככה. אבל יש משהיא שכן יכולה לעזור לך בחדר." היא סרקה אותנו ומבטה נעצר על רייצ'ל ואנה "שתי אלה יכולות."