המתאגרפת: פרק 13

כשהגיע הבוקר, מיהרתי לחזור לחדרי.
מיס קמבל עדייו ישנה. יצאתי בשקט כדי לא להעיר אותה. כשחזרתי לחדר להפתעתי כבר כולם היו ערים. הם הסתכלו עליי במבט כעוס.
"את מוכנה להסביר לנו איפה היית כל הלילה? ולמה נעלמת מהערב גיבוש?" מופיסי התנפל עליי.
"אתמול? אה נכון! שכחתי לספר לכם. אימא שלי התקשרה אליי בפתאומיות."
"ו… מה קרה?"
"מסתבר שהמצב של סבתא שלי לא טוב בכלל. היא ביקשה שאני אבוא לשמור על אח שלי כדי שהיא תוכל להיות איתה." לא רציתי לשקר להם אבל לא הייתה לי ברירה.
"ולמה יש לך פלסטר על הצוואר?" מופיסי שאל בתימהה.
"כי… החתולה שלי שרטה אותי. היא יכולה להיות מאוד תוקפנית לפעמים."
אני שונאת חתולים אבל זה הדבר הראשון שעלה לי ראשון לראש.
"יש לך חתולה לאני? למה לא אמרת?!"
"לא חשבתי שזה פרט כל כך חשוב…"
"לאני," סקיי חשד בי. אני בטוחה שהוא לא האמין לכל הסיפור עם סבתא שלי. גם אני לא הייתי מאמינה לעצמי.
"את נעלמת הרבה בזמן האחרון ואת בקושי נמצאת איתנו. את בטוחה שלא עובר עלייך משהו?"
"הכל בסדר. באמת, אל תדאגו." היה לי קשה להעמיד פנים. אני לא שקרנית טובה.
"במה סבתא שלך חולה?" אנריקה ומוקי שאלו. סקיי ומופיסי היו מסוקרנים לשמוע את תשובתי.
"יש לה שפעת. שהסתבכה למשהו יותר גדול. עזבו זה די מסובך להסביר…"
"תמסרי לה רפואה שלמה מאיתנו."
"תודה חברים." לא ידעתי אם הם אכלו את זה או לא אבל לא אהבתי את העבודה ששיקרתי להם.
הלכנו לארוחת הבוקר. למזלי הגענו בזמן. טיילר ישב באחד השולחנות וסימן לנו לבוא לשבת לידו.
הוא היה נראה עייף ומותש. תיארתי לעצמי שהוא לא ישן בלילה. ניסיתי להתעלם ולשכוח מהנשיקה אבל לא הצלחתי.
"בוקר טוב. רציתי להודיע לכם שהיום אחר הצהריים תתקיים התחרות נגד הקבוצה של אריק."
"זה היום??? חשבתי שבעוד כמה ימים." התפרצתי לדבריו.
"יש בעיה כלשהי?" הוא אמר בטון תוקפני. הרגשתי שהוא עצבני עליי.
"לא. סתם הופתעתי." גלגלתי את עיני.
"סקיי ולאני, תבואו לאולם האימונים עוד מעט. זה יהיה על חשבון הלימודים שלכם. השאר לומדים כרגיל." הוא יצא מחדר האוכל. הליכתו הייתה צולעת.
"לאני את מוכנה לזה?" סקיי שאל בחשש.
"אני חושבת שכן. אני מקווה שננצח אותם".
_______________________
"טוב אז ככה. סקיי יהיה בסיבוב הראשון ולאני את תיהיה בסיבוב השני." טיילר היה נראה רציני ולחוץ כמו תמיד. הוא כמעט ולא הסתכל עליי. כנראה שהנשיקה הזאת באמת הייתה טעות.
"אתה באמת חושב שנוכל לנצח אותם?" שאל סקיי.
"אני לא מזלזל בי ובלאני אבל התלמידים של אריק-"
"אתם תתמודדו איתם כמו גדולים. סקיי אל תיתן לי להתחרט על זה שבחרתי אותך." סקיי עשה רושם שהוא לא מוכן לתחרות הזאת בכלל.
"תזכרו שאתם צריכים להיות עם ביטחון. זה הדבר הכי חשוב. כמובן שלא לשכוח להיות מרוכזים במהלך הקרב. אם תאבדו לשנייה את הפוקוס זה לא יגמר טוב."
"ואם אין לי ביטחון? המאמן ראית את התלמידים של אריק? כל אחד יותר גורילה מהשני."
"סקיי, אתם הולכים להתחרות מול יריבים לא פשוטים בכלל בזה אתה צודק. אבל האם הם יותר טובים ממכם? ממש לא. תאמינו בעצמכם."
"אה ועוד משהו חשוב. לפי מה שאני יודע אריק מאמן את התלמידים שלו להילחם בלי רחמים. זאת אומרת שעל ההתחלה הם ינסו לתקוף אתכם. לכן כמו שאמרתי מקודם, לא להיות שאננים."
"טוב דיברנו מספיק אני חושב. קדימה תתחילו להתאמן. אתם יכולים אחד עם השני או לבד. מה שאתם רוצים."
"המאמן אני לא מרגיש טוב. יש לי בחילה וסחרחורות אני-"
"סקיי אל תגיד לי שקיבלת רגליים קרות. זאת לא הפעם הראשונה כבר נלחמת כמה פעמים! מה קורה לך?" טיילר צעק. ריחמתי על סקיי. הוא באמת לא היה נראה טוב. פרצופו היה חיוור והוא הזיע.
"אני לא מסוגל, אני מצטער…" הוא יצא במהירות מהאולם.
"אני לא מאמין שככה לימדתי את התלמידים שלי. להתנהג כמו פחדנים עלובים." טיילר אמר בכעס.
"הוא באמת לא מרגיש טוב. היית יכול להיות קצת יותר נחמד אליו."
"שאני אבין את מטיפה לי כרגע?" הוא התקרב אליי.
"ממש לא. אני רק אומרת שלא היית צריך לצעוק עליו ככה."
"לאני אני המאמן פה. את לא תגידי לי מה אני צריך לעשות אחרת את תמצאי את עצמך בחוץ." הוא ניגש ליציאה. ניסיתי לעצור אותו עם גופי.
"זה בגלל מה שקרה אתמול נכון? בגלל זה אתה כל כך עצבני?"
"בגלל מה?" הוא עשה את עצמו כאילו הוא לא יודע על מה אני מדברת.
"הנשיקה." אמרתי במבוכה.
"את באמת חושבת שאני ככה בגלל הנשיקה הזאת? כאילו אין לי דברים אחרים להתעסק בהם." הוא גיחך.
שתקתי. הייתי בשוק ממה שיצא לו מהפה.
"תני לי להבהיר לך משהו. אני בכלל לא מעוניין בך. אני מצטער שאולי נתתי לך איכשהו לחשוב ככה אבל אני בחיים לא אהיה מאוהב בך." המילים שלו דקרו אותי כמו סכין. הרגשתי כל כך מטומטמת.
"זה בגלל שהפסדנו אתמול? בגלל שבני האופל תפסו כמה מאיתנו נכון? זה לא קשור אליי… אתה לא מתנהג ככה בגללי."
"זה הכל." הוא נאנח.
"זה את, זה בני האופל, זה אריק שלא מפסיק לשגע אותי… לאני פשוט תתרחקי ממני." הוא יצא מהחדר. הייתה לי הרגשה שזה מה שיקרה. לא באמת חשבתי שייצא מזה משהו. מיהרתי להתאושש מהשיחה עם טיילר והלכתי לחפש את סקיי. חיפשתי אותו בכל מקום אפשרי אך לא מצאתי אותו. יצאתי אל חצר בית הספר. "סקיי?" צעקתי. שמעתי מישהו קורא בקולי. אחרי שהקפתי כמעט את כל החצר מצאתי אותו. קשור בחוזקה לעץ. כולו היה גמור ממכות. הלב שלי צנח באותו הרגע. רצתי אל כיוונו במהירות.
"סקיי? מי עשה לך את זה?" צעקתי.
הוא נאנח מכאב. שחררתי ממנו את החבל שהיה הדוק סביב גופו והחזקתי בגופו הפצוע. "אתה תהיה בסדר סקיי, אל תדאג." ניסיתי להרגיע אותו. לפתע שמעתי את צלצול הטלפון שלי. מישהו התקשר אליי מאותו המספר שכבר שולח לי הודעות מטרידות במשך כמה ימים. הפעם החלטתי לענות לו אחת ולתמיד.
"הלו?" אמרתי בהיסוס.
"שלום לאני. סוף סוף אני שומע את קולך. איך החבר שלך מרגיש? סליחה, אני חושב שהגזמנו קצת."
"אתה זה שכיסחת אותו? למה? מה הוא כבר עשה לכם?" צעקתי.
"כלום. הוא שימש רק כצעצוע בשבילנו. אני חייב להגיד שזה היה מהנה."
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב, כדאי שתזדהה בפניי כמה שיותר מהר אחרת אני אדאג לזה שאתה תתחרט על זה שהתעסקת עם חבר שלי." אמרתי בקול מאיים.
"תגיעי לכתובת שתישלח לך בשעה שבע בערב. לבד. אחרת אני אדאג לפגוע בחבר נוסף שלך."
"רק תעז. אם תפגע בעוד מישהו שחשוב לי אני אכסח אותך עד שתאבד הכרה. תאמין לי, אתה לא מכיר אותי."
ניתקתי את השיחה. מאיפה זה נפל עליי עכשיו? הייתי כל כך מתוסכלת.
הסתכלתי על סקיי. הוא היה נראה מזעזע. הבנתי שכל מה שחשוב עכשיו זה להפנות אותו לטיפול רפואי. כמה שיותר דחוף.