Twisty
שלום לקוראים ולכותבים המתמידים. הרבה זמן שלא פרסמתי משהו. כנראה שלא הצלחתי לכתוב משהו שהייתי שלם איתו. הרעיון לסיפור הבא, מגיע מהליכה שעשיתי בה הבחנתי באותה אישה והסיפור כתב את עצמו. מחכה לתגובות ולביקורות שלכם. שבת שלום.

הזמבורה של הגברת הזקנה

Twisty 12/02/2021 416 צפיות אין תגובות
שלום לקוראים ולכותבים המתמידים. הרבה זמן שלא פרסמתי משהו. כנראה שלא הצלחתי לכתוב משהו שהייתי שלם איתו. הרעיון לסיפור הבא, מגיע מהליכה שעשיתי בה הבחנתי באותה אישה והסיפור כתב את עצמו. מחכה לתגובות ולביקורות שלכם. שבת שלום.

אישה מבוגרת ישובה בספסל, מתבוננת בהולכים ובבאים ברחוב. היא מבחינה באמא עם ילדה, בנער עם כלב ובאיש עסקים בחליפה. אף אחד מהם לא שם לב אליה. כולם מסתכלים עליה אך לא מבחינים בה. בשבילם היא בדיוק כמו העץ ברחוב, גם עליו וגם עליה מעיפים מבט אחד וממשיכים הלאה. מצידם שהיא תשב כל היום בספסל והם ימשיכו. ימשיכו לא לשאול לשלומה, לא איך עובר לה היום. בכל זאת היא משפחה, היא ראויה לקצת יחס מהם, אבל בגלל שהיא מבוגרת אז ממש ממש קצת. הם מתייחסים לדבר אחד בה, וזה נכון מאוד, הכסף. כי כל עוד הראש צלול והיד מחלקת מעטפות, אז הכל בסדר.
והיא תוהה לעצמה, למה אף אחד לא מתבונן בה ולא שם לב לסוודר הכחול עטור הפסים החדש שלה? אולי זה משהו שהיא אמרה? או עשתה? או שהיא פשוט לא מעניינת יותר? אין לה יותר מה לתרום לעולם. 'פיניטו לה קומדיה' כמו שאמרו אצלה. והיא ממשיכה לשבת בספסל בכל יום. מחכה לרגע, לרגע שמישהו יבחין בה. היא לא סתם אישה מבוגרת ישובה בספסל, היא אמא, היא סבתא. אבל לסבתא באים רק בשבתות. אבל את סבתא לא שואלים איך עבר השבוע. גם לסבתא לא מתקשרים. לא מבחינים.

הם עומדים מסביב למצבה ובוכים דמעות תנין שלא היו מביישות מועמדים לאוסקר או לפרס אופיר. דמעותיהם זולגות אבל במוח רצות המחשבות. 'כמה היא נתנה לי? וכמה היא נתנה לו? אני גרוש ויש לי שלושה ילדים לפרנס, בטוח היא נתנה לי יותר.' והם מסתכלים בשעון היד המהודר, רק עוד חצי שעה. עוד חצי שעה הם יגלו למי נתנה וכמה נתנה, רק עוד המתנה קצרה. אבל לזמן, זמן משלו. כמו במבחן שלא יודעים את התשובות אליו וזה לא משנה כמה זמן תשב – אתה פשוט לא יודע, ככה בדיוק הזמן עובר בלוויה.
השעה המיוחלת מגיעה. הם אומרים "אמן" ושמים אבן ופרח. חוזרים לאחור אבל לא באותה הדרך ממנה הם באו. הם נותנים מבט אחרון לקבר ומפתחים שיחות חולין אחד עם השני. שיחות חולין שהיא רצתה שאיתה יפתחו, על אף גילה המבוגר, אבל אלו לא עשו זאת. הם נכנסים למכוניות המצוחצחות שלהם ונוסעים נסיעה קצרה, כרבע שעה, לעורך הדין שלה.

הם סוגרים מאחוריהם את הדלת ומתיישבים אל מול העורך דין. הוא מברבר ומברבר והם עסוקים רק בכמה? לא מעניין אותם האיך? הלמה? כל עוד היד רחבה הם שמחים שמחה גדולה. הוא מוציא מעטפה ובתוכה המכתב, הצוואה. העיניים שלהם מתקרבות, מנסות לקרוא מבעד לדף. ואז הוא מסדר את עניבתו במקום ומקריא בקול: "אני לאה באום בת שמונים וארבע, בדעה צלולה באה על החתום למטה ומחליטה להוריש את כל חסכונותיי על סך שלושה וחצי מיליון שקלים לארגון קק"ל. בתמורה אלו ינטעו יער בחורשת בן שמן להנצחתי."
הם משתתקים. פעם ראשונה במשך כל היום העצוב הזה שהמחשבות שלהם עוצרות, לוחצות על הברקס. מה אומרים במעמד שכזה? היא לא נתנה לנו כלום, בדיוק כמו שאנחנו לא נתנו לה כלום. לא שיחת טלפון ולא ביקור ספונטני. כלום. במשך שנים פשוט פשוט כלום.

פיקניק משפחתי ביער לאה שבבן שמן, וכולם שותקים. שלוש שנים עברו. הם כבר לא מרגישים בחסרונה. בשבילם היא לא באמת הייתה בחיים כבר כמה שנים טובות, אז מה זה עוד שלוש שנים לאוסף? שנים שהם מתעלמים ומתעלמים, ובסופו של דבר היא זו שנותנת את הזמבורה מאחורה. אולי לסבתא הבאה הם יתייחסו יותר טוב? אולי. אבל אם תשאלו אותי, אם הייתה להם עוד סבתא להתעלם ולהתאכזב ממנה, כנראה שהם היו עושים בדיוק, אבל בדיוק, את אותו הדבר.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך