שחיקה

אין לי כוח.
אין לי כוח לעשות כלום.
אין לי כוח ללמוד.
אין לי כוח לקום.
אין לי כוח לחיות.

למה? למה זה קורה דווקא לי?
למה? למה לא לאחרים? למה דווקא אני מאלה שנגמר להם הכוח מוקדם?
למה? למה אני לא יכולה להיות נורמלית?
למה? למה אני לא יכולה להיות כמו כולם? כמו האנשים שנהנים מהחיים?
למה? למה אני לא כזאת?

אני מתעוררת בבוקר לעוד יום.
אני מתעוררת, כל יום עם פחות כוח.
אני מתעוררת, כל יום עם פחות רצון להילחם.
אני מתעוררת, לא יודעת אם היום יהיה טוב או רע.
יש ימים טובים. יש הרבה. אבל הם נעלמים במהירות. חומקים. בורחים.

הרצון לקום נעלם.
הרצון לחיות מת.
הרצון היחיד שנשאר במלוא העוצמה הוא המשפחה.
הם הסיבה היחידה שאני לא מוותרת.
המשפחה. החברים האמיתיים היחידים שלי.

אני כבר לא סומכת על אף אחד.
אני כבר לא סומכת שתבוא איזה ילדה ותהפוך לחברה אמיתית.
אני כבר לא סומכת על אנשים.
אני כבר לא תמימה.
אני כבר לא מי שהייתי. אני לעולם לא אהיה היא.