סיפור בלי שם- פרק 2

2
אריקה

הגעתי למועדון האיגרוף. בכניסה שלו היה סלקטור; הלכתי לכיוון שלו וחייכתי אליו, הוא הסתכל עלי במבט של 'מה לעזאזל את עושה במקום כזה?' שהיה אפשר ליראות למרות החשיכה בשעות הערב. הוא ענק. במובן של ענק ושרירי. "החבר שלי בפנים," אני לא טיפוס שמשקר , אבל אם לא הייתי אומרת את זה סביר להניח שהוא לא היה מכניס אותי. "אוקיי." הוא ענה, "אני שמה אותו פה, אתה יכול לשמור לי עליו?" אמרתי לו והנחתי את הסקייטבורד שלי ליד הכניסה, הוא הסתכל עלי רגע והנהן. "תודה." אמרתי לו ונכנסתי למועדון.
המועדון בפנים היה עצום. ברגע שנכנסתי הרגשתי את כל המבטים עלי. בפעם השניה היום. היו כאן המון גברים וכמה נשים שנמרחו עליהם בצורה שכבר נראתה מביכה בעיניי. הלכתי לכיוון הבר וחיכיתי שתשומת הלב של הברמן תהיה מכוונת אלי. אחרי רגעים ספורים הוא הסתובב הסתכל לכיווני וחייך. מתחת למנורות שהאירו את הבר יכולתי לראות שהוא די צעיר, מעט מבוגר ממני. הוא בלונדיני בעל עיני דבש, גבוה ודי נחמד לפי החיוך הידידותי שהוא שולח אלי. "היי," אמרתי בקול כדי שיוכל לשמוע אותי מעבר למוזיקה הרועשת. "היי," הוא ענה בחזרה בלי להוריד את החיוך מהפנים. "תגיד, איפה הבעלים של המועדון?" שאלתי, הוא העווה מעט את פניו כאילו שואל אותי למה אני צריכה את הבעלים, אבל לא עניתי למבט שלו. הוא הבין שאני לא מתכוונת להסביר והצביע על גבר חסון בשנות החמישים המאוחרות שלו שעמד ליד זירת האגרוף בצד הימני של הבר. הודתי לו והלכתי לכיוון האיש. פניתי אליו ולידו עמדו שני בחורים, "היי יפיפייה," אחד מהם אמר. "את צריכה משהו?" התעלמתי מהבחור שדיבר אלי בטון דוחה ובמבט דוחה עוד יותר. "מייק?" קראתי, האיש המבוגר הסתובב אלי, "עם מי יש לי הכבוד?" הוא שאל בחזרה, "ג׳ק שלח אותי," עניתי לו. "אריקה?" הוא נראה מופתע, "כן," אמרתי. ג׳ק היה הבעלים של מועדון האיגרוף שהרבתי ללכת אליו בסקרמנטו. לפני שעזבתי הוא המליץ לי על המקום הזה ואמר שידבר עלי עם מייק. ג׳ק איש טוב, טוב מאוד אפילו. הוא עזר לי הרבה ואני מודה לו מאוד על כך. מייק בחן אותי מכף רגל ועד ראש במשך כמה רגעים וקרא לי לבוא איתו. הלכתי אחריו וכשעצרנו הוא שאל, "את בטוחה שאת יודעת מה את עושה? כי אני לא צריך פה בחורות פצועות קשה," הוא ממעיט בערכי, בסדר. אני כבר רגילה. "הכל טוב," עניתי. הוא היסס לרגע ואז אמר, "טוב, אם ג׳ק שלח אותך אז הכל בסדר." חייכתי אליו יפה ושאלתי, "אז מתי מתחילים הקרבות?" "כמה את שוקלת?" הוא שאל, "שישים," עניתי. הוא הסתכל עלי שוב, "אכפת לך מול מי את מתחרה?" הוא כאילו שואל אותי אם אני בטוחה שאני לא אפצע קשות אם אני אתחרה מול גבר. אבל כבר התרגלתי כמו שציינתי. "לא." עניתי והוא הנהן, "חצי שעה," הוא אמר, "אני אשלח מישהו ליקרוא לך, תהיה בסביבה." הנהנתי ואמרתי "אני אהיה בבר." הלכתי לכיוון הבר והודתי ליקום על זה שהמקום נראה סטרילי לא פחות מהמקום של ג׳ק.
"היי," אמרתי שוב לברמן והזמנתי בירה. אני בדרך כלל לא שותה אלכוהול ואני שונאת בירה, אבל יש רגעים שאני פשוט צריכה קצת עידוד מר ומגעיל. כמה דברים אפשר לגלות משיחה של חמש דקות עם בן אדם? מסתבר שהמון. משיחה קצרה עם הברמן שמסתבר שקוראים לו דני, גיליתי מה מספר הטלפון שלו. מה הטעם שלו בנשים. איך קוראים להורים שלו. מה המידה שלו במכנסיים ומה המשקה האהוב עליו. טוב, הבחור די אוהב לדבר. במהלך ה'שיחה' שלנו, אם אפשר ליקרוא לה ככה; כמעט שתקתי חוץ מזה שלא הפסקתי להגיד לו כמה שהוא צודק כשהוא סיפר לי על החברה הקודמת שלו וכמה שהיא צבועה. הזמנתי עוד בקבוק בירה בתקווה שאני לא אשתכר כל כך מהר. חיכיתי שהזמן יעבור ובינתיים אחד מהבחורים שהיו מקודם ליד מייק אסף הימורים מהאנשים במועדון. כמובן ששמתי לב שכמעט אף אחד לא הימר עלי, אבל גם לא ציפיתי לזה, זה גם לא משנה לי. לקחתי את מחברת הרישום שלי מהתיק וציירתי את הזירה.
הדקות עברו ומישהו הגיע אלי וקרא לי לזירה. הלכתי אחריו וכשהגענו התארגנתי לקרב. הורדתי את הסוודר ואת הנעליים. לבשתי מגן שיניים וכפפות. אזרתי עוד קצת אומץ ועליתי לזירה.
לוקח לי שניה להסדיר את הדופק. אני לא עליתי לזירה כבר כמה חודשים, אבל בכל פעם זו אותה ההרגשה. היריב שלי גם עלה לזירה. הבחור נראה בערך בשנות השלושים המוקדמות שלו. הוא יותר גבוה ממני. יותר גדול ממני ויותר חזק ממני. אבל זה לא אכפת לי. אני עובדת עם מהירות ולא עם כוח. אני לא פה בשביל הכסף כמו בערך חצי מהמתאגרפים שנלחמים בזירה. ולא סתם כי אני נהנת מזה כמו החצי השני. אני פה בשביל משהו אחר. מה זה?
אופוריה. טראנס.