המציאות של ליבי-פרק 3

אם זה היה תלוי בה, מיה הייתה כבר מזמן הולכת הביתה ומוציאה את הספרים מהארון של אבא ואמא. אבל מפני שזה לא היה בידיה היא נאלצה לשבת בכיתה ולהקשיב למורה נועם מסבירה לה איפה שמים ה' הידיעה, אומרת לה לפתוח את הספר בעמוד חמישים ושתיים, ונוזפת בה שהיא לא מקשיבה להסבר שלה. לרגע מיה חשבה שהשעון התבלבל ועכשיו כל דקה שלו זה שעה וכל שעה זה יום שלם, אילולא הצלצול הגואל שהקפיץ אותה והודיע לה שזמן הפסקת האוכל הגיע, היא הייתה יכולה להירדם. "אני לא מבינה למה אומרים שהצלצול הוא למורה אם המורה אף פעם לא מחכה לו, והתלמידים שכל כך מחכים, דווקא אז, הוא לא בשבילם. ממש עגמת נפש" קראה עדי "אהה" הסכימה מיה המנומנמת, אף שלא הקשיבה לאף מילה ממה שעדי אמרה. היא התמתחה ויצאה להתאוורר, אלא שמפולת ילדים קיבלה את פניה בצאתה מהכיתה, והיא החליטה להישאר בפנים. "מצוין" קראה עדן "אתם יכולים לצאת" מתוך המסדרון יצאו תום, נועה וליבי והם פתחו בריצה לכיוון מקום לא מזוהה. "נו, לאן אתם בעצם לוקחים אותי?" התנשפה ליבי "תיכף תדעי" אמרה נועה "ת'אמת, אנחנו לא יודעים בדיוק לתאר לאן אנחנו הולכים" אמר תום "זה איפשהו ליד כיתה ב2' " "זה אמור לעזור לי?" "לא, כי עד היום את לא ראית אותו, אפילו שהוא בולט מאוד" הם ירדו במדרגות, עברו כמה מסדרונות והגיעו למסדרון של כיתות ב' "אוקי, זה ממש פה את תזהי אותו תוך שנייה" אמר תום. ארבעתם נכנסו למסדרון, וליבי ראתה אותה: דלת לבנה מעוטרת פרחים ולבבות, ועליה היה קבוע שלט כתוב בכתובת ססגונית: "גרסיבנד?!" "יש בעיה?" אמרה נועה "כן, זה נשמע כאילו זה מילים באינדיאנית" "למען האמת זה חצי נכון" אמר תום בשובבות "אתם יודעים אינדיאנית?" התפלאה ליבי "לא, אבל אנחנו יודעים אילברית". ליבי התאוששה "מה זה אומר?" היא הצביעה על השלט אם הכתובת המוזרה "אה, כתוב שם ברוכים הבאים " אמרה נועה "וזה?" היא הצביעה על המילה מתחת "אהה, אוסקרס? זה השם של החבורה שלנו" "הבנת?" "כל מילה" אמרה ליבי בציניות והחזיקה את ראשה "שניכנס?" הציעה נועה "אוקי" הדלת נפתחה והם נכנסו פנימה…
מעבר לדלת היה חדר שללא כל ספק דמה לפינת כיף באיזו משחקיה. הוא היה בגודל של בערך ארבע על ארבע מטרים, על הרצפה היה שטיח נעים סגלגל, ועליו היה שולחן שמסביבו היו מסודרים פופים בצבעים שונים. ועל הקירות היו כל מיני תמונות שעל חלקן היו "חדי קרן? אמתיים?" קראה ליבי בהפתעה "כן" אמרה עדן "ומי אלה?" שאלה ליבי "זה" אמר תום "אנחנו, במרוץ חדי הקרן-והיי" הוא דפק על מצחו "יש עכשיו קרדיס ומינק" "יאללה בואו נראה אותו אני שרופה עליהם" אמרה עדן "אחר כך" דחתה נועה "ווישי אמר לי אתמול שאנחנו נסביר לליבי על מוקלי" כל השאר נאנחו והתיישבו על הפופים בעוד נועה מתחילה להרצות: "מוקלי היא ארץ שבה נמצאים כל הדברים האנשים והחיות הדמיוניים, ומידי פעם גם מציאותיים. כל בן אדם שמגיע למוקלי מקבל קסם, לדוגמא: אני קיבלתי קסם העלמות" נועה אמרה בקול אפל "וואו, תראי לנו" ליבי התלהבה "אני לא יכולה" אמרה נועה "כל הקסמים והדברים האלה יכולים לפעול אך ורק במוקלי!" "חוץ מהשיגור, כמובן" אמרה עדן "חוץ מהשיגור" נועה אישרה והמשיכה בנאום האנציקלופדי שלה.
"במוקולי יש יצורים שאם אתה לא חלק משם אתה לא מכיר אותם, כי הם אפילו לא מופיעים בספרי מדע בדיוני וסיפורי פנטזיה, כמו נגיד קוריפרו, שזה מפלץ מטורף שהוא מביא עוד מפלץ לעולם פעם בחמש עשרה שנה בערך. היום יש בערך חמישים עד מאה כאלה. יש להם גם קשקשים בגודל של בן אדם ו-" תום קטע את נועה "נועי, אנחנו שמחים שאת יודעת ממה עשויים העיגולים השחורים והמגעילים על הגב שלו, אבל-" "אוקיי, אז אני רואה שכן הקשבת לגברת פרל" נועה חייכה אליו חיוך שנראה יותר עיוות פרצוף. "טוב, בואי נחזור לעניין" אמרה עדן בלחץ והציצה לכיוון המסך הקטן. "אוו, סליחה" אמרה נועה והמשיכה כאילו כלום לא קרה "לתושבים של מוקלי ולחיות שלה, יש שפה ששניהם מבינים, וכך הם מתקשרים אחד אם השני. למרות שבני אדם מבינים זה את זה ולא צריכים כל כך את האילברית, הם מדברים איתה גם אחד אם השני, אבל זה דווקא ממש נצרך במוקלי, כי האנשים בה הם באים מארצות שונות וצריכים להבין אחד את השני. נראה לי שיצא לי רק פעם אחת ש-" "אוך" "סליחה. בכל אופן-" "נועי תגידי" ליבי הייתה להוטה לדעת הכל על עולם חדי הקרן "מה הקשר בין מוקלי לנעלי בלט?" "אה, טוב" עדן החליפה את נועה "כשאת רוצה להגיע למוקלי את פשוט צריכה לרקוד" תשובה קצרה ולא מובנת "תקשיבי" היא פירטה למבט המוזר שליבי תלתה בה "זה ריקוד, שאת רוקדת והוא עושה סוג של הרפיה שגורמת לך להשתגר למוקלי" "מה גם בנים עושים את אותו ריקוד?" ליבי ניסתה להבין. הם צחקו, זה באמת היה מצחק לדמיין את תום רוקד בלט אם שמלה פורחת. "לא, בנים עושים איזה תרגיל אחר שאין לי מושג איך עושים אותו" אמרה עדן "ומה הם צריכים להשיג?" כל המבטים הופנו אל תום, וכשהוא התחיל להסביר, היה מובן שמנחה-הוא לא יהיה כשיגדל. "אני צריך להשיג משחק מחשב שאיתו, כאילו, אם המשחק, אני אמור להיכנס לדבר הזה שכתוב עליו 'סטרט' ולעשות שם איזה תרגיל מסוים של כזה סיבוב ולהשיג סקטבורד ואז-" "אוקיי" תום, אנחנו מסכימים לך להפסיק להסביר לנו" ליבי התפלאה איך היא הצליחה לשרוד את העשר שניות המסורבלות של נאומו כובש הלבבות של תום. "אה, כמובן!" נועה קפצה "כל אדם שמגיע למוקלי, משתגר בדרך אחרת, כלומר, בנות רוקדות בנים משחקים, ומבוגרים משתגרים עם ה'טורבינה', ובשביל שגם אנחנו נוכל להשתגר איתה, אנחנו נצטרך להוכיח את הבגרות והיציבות שלנו" נועה הסתכלה על ליבי שהנהנה "וזה אומר ש-אל תתעלפי לי- אנחנו עוברים שלוש הרפתקאות שהן מתאימות לנו ואם נעבור את כולם נזכה לתואר 'בוגרים' במוקלי!" היא הייתה גאה. "היי אתם יודעים שלוסי מרטין כבר קיבלה אות בג-" צלצול "בצהריים נוכל ללמד אותך את הריקוד שאיתו משתגרים" אמרה נועה "למה אי אפשר עכשיו?" "כי צריך ללכת לשיעור כבר"
בצהריים, בזמן שליבי ועדן גרסו את הקציצות שאימא של עדן הכינה, ליבי התלבטה אם לשאול את עדן שאלות בקול או בשקט, כי אולי זה משהו שההורים לא יודעים עליו. היא החליטה לשאול אבל בלחש. "עדן?" היא שאלה "מה?" "תגידי ההורים שלך יודעים על מוקלי?" "כן" אמרה עדן "וזה מזכיר לי שבעצם גם ההורים שלך אמורים לדעת את זה ואת תצטרכי לומר להם את זה, אבל קודם תשיגי את נעלי הבלט" "אבל למה גם הם צריכים לדעת את זה?" "אני לא יודעת אבל כשנגיע למוקלי תשאלי את הילדים הוותיקים יותר או את המורים" ליבי עשתה ווי בידה וחזרה לקציצות שלה. אחרי שהם סיימו לאכול ונועה ותום הגיעו, תום ישב על המיטה והסתכל עליהן רוקדות את הריקוד. "עד' זה מרחב מספיק גדול לרקוד?" שאלה ליבי בחשש שמה היא תתנגש במיטה של עדן או תינגח את עצמה בארון. "אני תמיד עושה את זה פה כשאני רוצה להשתגר" "בכל אופן, הריקוד הוא שלוש צעדים קדימה וקפיצה ואז 1-2-3-וסיבוב ואז-" היא המשיכה ללמד את ליבי ומידי פעם ליבי תקעה שאלות כמו-'אם זה לא עובד לי?' 'אם זה סיבוב חד' ו-'מתי בערך משתגרים?' ונועה ענתה לה על השאלות האלה תשובות מוזרות ביותר ליבי הכי נגנבה מהתנועה שבה היא הייתה אמורה לקפוץ ולדלג שלושים סנטימטר קדימה. הכל היה כיף עד שכשהם עשו הפסקה כדי לנשום קצת ואז עדן אמרה "אבל ליב', איפה תקני נעלי בלט ואיך?" אבל ליבי נותרה רגועה "יש לי שבוע הבא יומולדת ואני הולכת אם אמא שלי לקניות" "אחלה".
באותו זמן בבית. מיה פתחה את הדלת בתנופה אדירה שכמעט והפרידה אותה מציריה, זרקה את התיק בכניסה, ורצה לחדרם של אבא ואמא. היא עלתה על שרפרף והתכוננה להוציא את הספרים, אלא שלפתע היא שמעה קול קטן "מיה, כמה טוב לראות אותך" מיה הביטה לכיוון שממנו נשמע הקול והיא כמעט נפלה מהשרפרף: הדלת הקטנה של ווישי זזה! כן, בדיוק כך. "ווישי?" היא כמעט התעלפה כשהיא ראתה את ווישי פותח את הדלת ויוצא למדף הארון, "אתה לא בובה?, כלומר דמיון?, כאילו אתה אמיתי?" "בטח, בכל דבר יש חיים, אפילו אם הוא דומם" ווישי חזר על המשפט שהוא אמר לליבי לפניה. "ואתה חושב ש-" "אני לא חושב אני בטוח" "-שיש דבר כזה…" היא לחשה "…חדי קרן הוא השלים אותה. הייתה שתיקה "נו, למה באת לפה?" שאל ווישי בסקרנות "אהה, זה… זה כלום" היא גמגמה ויצאה מהחדר מוטרדת. 'זה לא יתכן שיש חדי קרן באמת' היא חשבה 'כאילו היא כל הזמן צדקה, זה ממש הזוי, ואיך היא ידעה את זה?, אני איתה בבית, בבית הספר ובחדר. איך היא הסתירה ממני את זה כל הזמן?' היא חשבה וחשבה וחשבה עד שנשמעה חריקה ואבא, אימא וליבי נכנסו הביתה אם פיצה שהשכיחה את הסיפור ממנה לכמה דקות.