שושנה החתולה | ו – עכשיו הכול ברור…
בזמן ששושנה סיפרה לכולם מה קרה בימים האחרונים, עמדו החתולים סביבה פעורי פה מרוב תדהמה.
"הכול התחיל שלשום," סיפרה שושנה, "בזמן שאני ופֻּצְ'קִיק שיחקנו בחצר של משפחת רפאלוב. בדיוק כשפֻּצְ'קִיק טיפס בעיניים עצומות במדרגות של הבריכה, עמדתי בקצה המדרגות וראיתי את הבן השובב של משפחת רפאלוב ממלא את הברכה בשקט ומחזיק בידו מקל. הוא הבחין בנו במדרגות של המגלשה והתכוון להכות בנו במקלו אחרי שניפול למים שמילא בשקט. ידעתי שפֻּצְ'קִיק לא יצליח לקפוץ מהמדרגות ולא יספיק להתחמק מהילד. זינקתי במהירות מהמדרגות אל בין הרגליים של הילד השובב והפתעתי אותו. אבל קיבלתי מכה חזקה מהרגל שלו. בתוך שנייה הוא התחיל לרדוף אחריי, וכך הצלחתי להציל את פֻּצְ'קִיק מהמקל של הילד."
"ואני חשבתי שעבדת עליי וגרמת לי ליפול לתוך המים בבריכה!" התבייש פֻּצְ'קִיק, "אני ממש מצטער שחשבתי עלייך דברים רעים שכאלה…"
"הילד הזה לא עזב אותי," רטנה שושנה, "הוא רץ אחריי לרחוב, ובלית ברירה טיפסתי על אחד העצים. בזמן שחיכיתי שיסתלק, שמעתי ציפור מספרת לחברתה שהחמוסים מהחורשה גילו את מקום המסתור של האוכל של החתולים, והם מתכננים לשדוד אותו הלילה."
"החמוסים מהחורשה???" רעדו כל החתולים. חתולי היישוב וחמוסי החורשה היו אויבים שנים רבות. כולם ידעו שהחמוסים הגנבים מנסים כל הזמן לגלות את מקום המסתור של החתולים, אך איש לא האמין שיצליחו.
"איך הם גילו את מקום המחבוא שלנו?" שאל את שושנה חתול זקן אחד.
"זה בדיוק מה שאני שאלתי את עצמי כששמעתי את הציפורים," ענתה שושנה, "אבל כשהתקרבתי לציפורים לשאול אותן מאיפה הן יודעות את כל זה, הן נבהלו וברחו מפניי. הבנתי שאני חייבת לעשות משהו כדי להציל את האוכל שלנו."
"למה לא סיפרת לנו?" שאל שוני, "היינו עוזרים לך, הרי את לימדת אותנו שביחד אנחנו חזקים!"
שושנה חייכה אל שוני. "אתה צודק שוניל'ה, אבל לפעמים צריך לעשות דברים לבד. חשדתי שהחמוסים מנסים לרמות אותנו. שהם פטפטו בכוונה ליד הציפורים שהם יודעים איפה מקום המסתור – אף שהם לא באמת יודעים."
"למה שיעשו דבר כזה?" התפלא לילו השמן.
"כדי שאנחנו נמהר למקום המסתור לשמור על האוכל, וכך הם יגלו איפה הוא נמצא ויצליחו לשדוד אותו. דעו לכם שהחמוסים מתוחכמים מאוד. תיארתי לעצמי שכמה מהחמוסים מסתתרים ביישוב כדי לעקוב אחרינו. ידעתי שכדי להיפטר מהם, עליי למשוך את תשומת ליבם, כך שיעקבו רק אחריי."
"לכן התרוצצת כל היום!" קראה תמר, "זה מסביר למה מיהרת ממקום למקום ולא נזהרת מלפגוע באחרים!"
"נכון…" הודתה שושנה, "אני באמת מצטערת, אבל זה היה ממש מצב חרום, אני מקווה שאינכם כועסים עליי…"
החתולים השפילו את מבטם בבושה. שושנה התאמצה כל כך הרבה למענם – והם דנו אותה לרעה…
"בכל מקרה, המאמץ היה שווה," המשיכה שושנה, "החמוסים הבחינו בי וחשדו שאני מזהירה את כולם. אחרי שהייתי בטוחה שהם עוקבים אחריי, הובלתי את החמוסים עמוק עמוק אל תוך החורשה, ואז התחמקתי מהם בשקט עד הבוקר."
"ומה קרה בבוקר?" שאלה תמר.
"בבוקר עברתי כאילו במקרה ליד אחת המאורות שלהם והובלתי אותם הישר אל מקום המסתור שלנו!"
"מה???" קראו כל החתולים בבהלה.
"אל תיבהלו!" צחקקה שושנה, "כשהגיעו החמוסים אל מקום המסתור, לא מצאו הגנבים אפילו פרור לחם!"
"איך זה יכול להיות?" שאלה החתולה הודיולה היפה.
"מאוחר בלילה, כשכולכם ישנתם, העברתי את כל האוכל שלנו למקום מסתור אחר. עשיתי זאת לבדי ובשקט גמור כדי שאיש לא ידע."
"אבל אם כך," תהה מלכישוע, "איך חזר כל האוכל למחבוא הסודי?"
"אתמול בלילה, אחרי שהייתי משוכנעת שהחמוסים התייאשו ממני ומהתוכנית שלהם, החזרתי את האוכל למקום המסתור," אמרה שושנה, "עכשיו החמוסים לא יחפשו שם, כי הם כבר ראו שאין שם דבר!"
החתולים הביטו זה בזה חסרי מילים. במשך יומיים שלמים התאמצה שושנה והסתכנה, לא אכלה ולא ישנה, וכל זאת רק כדי בשבילם – והם? הם חשדו בה והאשימו אותה!
"יש רק משהו אחד שאיני מבין," אמר פֻּצְ'קִיק, "מיהו החתול דן?"
עיני כולם עברו עתה לתמר, גם שושנה הסתכלה עליה בהפתעה, אף היא מעולם לא שמעה על חתול כזה…
אך תמר רק חייכה לעברם. "החתול דן אינו חתול אמיתי," אמרה להם. "פעם, חתול זקן לימד אותי שכשרואים חבר עושה מעשה משונה, צריך להיזהר שלא לחשוב עליו דברים רעים, אלא לנסות לחשוב אולי הוא התכוון לטובה. הוא אמר שכך כתוב בספרים של האנשים: 'הווי דן את כל האדם לכף זכות' – כלומר, צריך לדון לטובה, לחשוב מחשבות טובות, על כל אדם. אבל אנחנו לא בני אדם, אנחנו חתולים, ולכך רמזתי לכם ב'חתול דן'!"
החתולים השפילו את המבטים והזנבות שלהם. הם טעו כשדנו את שושנה לרעה. אבל את הלקח שלהם הם למדו. בפעם הבאה שיראו חבר עושה מעשה משונה ומרגיז, גם הם ישתדלו לזכור את "החתול דן"…
תגובות (2)
ממש אהבתי את הסיפור, בעיקר בגלל שהוא היה מנקודת מבט של חתולים🐱 ושהבאת לכל אחד מהם שם של בן אדם.
תודה!