הבחור

יבוא! … שקט משתרר בחדר. שלומי מחכה שלוש שניות, ולוחץ על הכפתור. הרמקול צועק :" A 311, לחדר מספר 4 ". אף אחד לא מגיע, מוזר, חושב שלומי. זו כבר פעם שלישית שלא נכנסים, למה אף אחד לא מגיע? לרגע יש רעש של צעדים מבחוץ. בחור צנום כמקל מתקרב לדלת הפורמייקה, פותח אותה עם הידית הכסופה, ומציץ פנימה. שלום, אפשר להיכנס? השאלה מעלה מבוכה על פניו. אני פשוט לבד פה בחוץ וזה לא המספר שלי, אז יש, יש מצב שאולי אממ. הוא מגמגם. אולי אפשר, הוא מסתכל על פניו של שלומי, מצפה שישלימו דבריו. כן כן אין שום בעיה. שלומי מחייך לכיוונו. הבחור מסתנן בביישנות אל תוך החדר, צועד באי-נוחות עם תיק גב צבעוני ומתיישב בשקט על כיסא שחור עשוי עור. יש לך כרטיס? לא, הוא מסתכל ישר לתוך העיניים של שלומי. אני פשוט שכחתי אותו בבית, סליחה, אתה רוצה שאני אלך? אני אלך, זה בסדר, סליחה שבאתי. לא מה פתאום, הוא מסתכל עליו מופתע מן ההכרזה. תישאר פה רק תביא לי תעודת זהות, באת עד לפה, למה שתלך. הוא מחליק את הכרטיס על השולחן עם ידו הצנומה לכיוון צדו של שלומי. שלומי מרים גבותיו, בוחן את הלכי הבחור ולוקח את הכרטיס. טוב אז שמואל למה באת לכאן היום? קולו מונמך ברשמיות ובשילוב ידיים. אני, אני צריך הפנייה לפסיכיאטר. למה? זאת אומרת מה קרה? אני רואה שאין לך מחלות ברקע ואתה לא לוקח כדורים. סליחה דוקטור אבל. – תקרא לי שלומי. כן שלומי סליחה אמ תראה אני לא יודע איך להגיד את זה, אבל נראה לי שיכול להיות שאני חתול. הוא מנמיך ראש. אוקיי. הבנתי, שלומי קופא בכיסאו. ומה גורם לך לחשוב שאתה חתול? הבחור מרים ראש בפנים עצובות. לא יודע, אני פשוט רוצה לדבר על זה עם מישהו או מישהי שיכול לטפל בי.