שיחה כנה עם עצמי

אני יודעת שהייתי צריכה לכתוב בשביל עצמי כבר ממזמן. אבל לא עשיתי את זה. אני מרגישה שבירה יותר מתמיד בימים אלא. אני נשברתי כל כך הרבה פעמים. ניסיתי להרכיב את כל החלקים וכל פעם משהו נשכח בדרך. אני נשבעת שעשיתי כל מה שאני מסוגלת. השתמשתי בדבק הכי חזק, רכבתי לאט לאט בסבלנות. משהו לא עבד מספיק טוב, אולי פשוט עבר הזמן של הדבק. היו סימנים, היו רעידות קטנות אבל התעלמתי מהן. אמרתי שהכול יהיה בסדר. עכשיו הכול מפורק על הרצפה ואני לא יודעת איך להרכיב את החלקים בחזרה. אני מביאה את כל התותחים הגדולים. חזרתי לצייר, לבשל והפסקתי כמעט ללמוד למבחנים. אתמול אפילו ניסיתי מדיטציה. למרות שאני בדרך כלל לא אוהבת. ראיתי את המדריך למדיטציה בנטפליקס. מי שלא אוהב ספוילרים שיפסיק לקרוא עכשיו: תיארו שם מכוניות שנוסעות על כביש ראשי. המכוניות הן המחשבות שלנו שנוסעות ואין דרך לעצור אותן. רק להסתכל. אבל אצלי בראש המחשבות נוסעות הרבה מעל המהירות המותרת. לפעמים יש כאלה שנוסעות לאט או כאלה שפשוט עוצרות או נוסעות בכיוון הנגדי. יש אצלי תאונות כל הזמן. קשה לי לעמוד מהצד, אני לא שולטת בזה אני פשוט רצה לשם. לתוך המכוניות הדוהרות. זמנים נואשים מביאים לפתרונות נואשים. אמרתי מה כבר יקרה אם אני יכעס קצת על הפסיכולוגית שלי שפשוט נטשה אותי בסגר בלי שום פתרון. היא נשארה לטפל בילדים שלה ואני נשארתי להתמודד עם עצמי בתקופת מבחנים. חשבתי מה יקרה אם ננסה ללכת נגד עצמי- לנסות קצת תרופות נוגדות הכול. למרות שזה נגד כל מה שאני מאמינה בו ביחס לעצמי. למרות שכבר צחקו עלי שאני משוגעת שזקוקה לתרופות. איך אני יוכל להתמודד עם זה שברגע שאני אסכים אז הם בעצם צדקו כל הזמן. אני נפלתי, אני יודעת- נפלתי חזק. ייקח לי זמן לקום ולאסוף את השברים. זאת הפעם הראשונה שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. אני לא טובה בלהראות לאחרים או בלהגיד כמה קשה לי. אני כועסת על עצמי שרגשתי שזה מגיע ופשוט נתתי לזה להמשיך. אני כועסת על הפסיכולוגית שלי שפשוט השאירה אותי ככה באוויר. אני רוצה להתחיל מחדש, לברוח, אני טובה בהתחלות חדשות גרועה בשגרה ובלתקוע שורשים.
זה חד משמעית השיחה הכי כנה עם עצמי שעשיתי כבר הרבה זמן.