לא עושה כלום

היא חוזרת לבית והחלום רק הולך ומתרחק ממנה.
הימים עוברים ונגמרים עוד לפני שהיא מספיקה להתעורר.
בנתיים הרצון שלה הולך ודועך, האפטיות משתלטת עליה. החיים שלה נוזלים לה מבין האצבעות אבל היא לא מתאמצת להחזיק אותם, היא נופלת ביחד איתם,
וכל זה במודעות גמורה. ההשלכות של המעשים שלה צפויות לה, היא רואה אותן כמו בסרט, רואה את הכיוון שאליו ממשיכים החיים שלה ומלבד להרגיש שזה לא הכיוון שהיא רוצה, היא לא עושה שום דבר.
זה לא איזה דיכאון מוכר וידוע, לא מדובר כאן במישהי כלומניקית וכבויה,
החיים שלה טובים והיא אדם מתפקד ומלא שמחת חיים.
זה כמו איזה ענן שחור שנכנס לה לתוך הפריים ופשוט לא זז משם, מסתיר לה את השמש, מערפל לה את החושים. היא מרגישה את החבלים נמתחים לה סביב הצוואר וזה כואב לה, כואב מאוד, אבל היא מרגישה ריקה כלכך מכוחות, חיוורת, והיא פשוט לא עושה כלום.מתמסרת לחבלים הללו, נותנת להם לעשות בה כרצונם, והיא יודעת שהם חבלים שאין בהם ממש ובהינף קל היא קורעת אותם,
אבל ההגיון שלה ננעל. המח שלה הצטמצם כלכך והוא מביט רק לכיוון אחד.מסרב לעשות שינויים.
וגם את זה היא יודעת, יודעת שהכל נמצא בראש וכל שהיא צריכה לעשות זה רק ללחוץ על מתג קטן שיחזיר אותה למסלול, רק להזיז מעט את הנתיב אליו זורמות המחשבות שלה ואז הכל יפתח ויהיה אפשרי, השמש תחזור לחייך אליה והיא תתחיל לעלות במקום להדרדר ולצנוח.
היא יודעת את זה,
יודעת הכל,
ובכל זאת לא עושה כלום.