שריקה מפעם

שורק שריקה חזקה מתחת לחלון הקטן והחורק הזה, ממש באמצע דרך סלמה עם כל הרעש והבורקס והצעירים והנרקומנים והעיר מסביב, בימים כתיקונם היא הייתה משרבבת את הראש שלה החוצה, פעם זועפת פעם מחייכת אבל כמעט תמיד עם קוקו משורבב ברשלנות דייקנית כזו וזורקת לי מפתח שאוכל להיכנס. היום אני פשוט מוצא את עצמי בפנים, בכלל לא זוכר איך הגעתי לכאן אבל יודע שלא ביליתי פה את הלילה. נקי פה ומסודר פה, כמו שתמיד היה, ממש מעט כלים מנירוסטה סטייל הודו בארון, לא יותר משתיים שלוש צלחות ושתי כוסות. המקרר גם די ריק כרגיל, בקבוק מים, בקבוק ג'ין לחם וגבינה צהובה, אכלנית גדולה היא אף פעם לא הייתה, אפילו חבילת במבה היה לוקח לה יומיים וחצי לסיים. יש פה את הריח שלה, לא איזה בושם או שמפו שאני משייך אלייה, אלא פשוט הריח הנטרלי הזה שלה, כזה שאתה צריך להיות קרוב קרוב וערום ערום ומתחת לשמיכה שמיכה בשביל להריח. אולי זה בכלל הקרם גוף הזה שהיא הייתה מורחת כל כך לאט על כל מילימטר בעור שלה כל לילה ואני סתם מנסה להאדיר את מי ומה שהיא הייתה. בכל מקרה, להיזכר זה תמיד נעים, במיוחד שאנחנו מנסים לראות את כל הטוב שהיה, אבל מבט אחד במקלחת מחזיר אותי לכל הסרטים שאכלנו אחד על השני. אם הדוש זרוק על הרצפה, סימן שהיא התקלחה אחרונה. אם הדוש נמצא גבוהה ותלוי על הקיר אז סימן שאני התקלחתי. היום אני רואה אותו בדיוק איפה שראיתי ממש בשיא האהבה שלנו או איך שלא תקראו לדבר הזה שחלקנו בייננו, צמוד לקיר אבל לא בגובה שלי, טיפה נמוך יותר. טוב כנראה שהיא מצאה מישהו אחר שיתקלח כאן בדיוק כמו שהיא עשתה אז. בדיוק כמו שאני עשיתי גם אבל עדיין לא האמנתי שזה קורה. אני פותח את הארון ומחפש את הטייץ הזה שלה, הטייץ הכזה מעפן וכזה רגיל שלה שהיא עבדה בו הפעם הראשונה שהנחתי עלייה את העיניים שלי. אני מפשפש ומפשפש ורואה את הדברים הרגילים, מריח איזה זוג תחתונים רכות, שולף את המעיל שהיא חסכה איזה חודש בשביל לקנות , שוכח את עצמי בתוך הארון שלה שמלא בבגדים בצבע אחד בלבד, שחור. היא לא לבשה שום צבע אחר, לא משנה כמה התחננתי, לא משנה כמה הסברתי לה שצבעים מאירים אותה היא לא הייתה מוכנה לשמוע, כמובן שהיא נהנתה מהמחמאות אבל ביום יום העדיפה להיות בחושך שלה, איתי. אם חשוך אז לפחות ביחד. מחפש במאפרה שלה שאריות של סיגריות או ג'וינט, כלום. הלוואי והיא הפסיקה. איזו דירה קטנה זאת אני רק עכשיו קולט נשבע היא לא יותר מ20 מטר רבוע, זה הרגיש הרבה יותר אז. אולי כי הכלבה שלה לא פה, היא עשתה בצדק שהיא ויתרה עלייה, בקושי בעצמה היא יכלה לטפל אז בהחלט עדיף שלא יהייה תלוי בה עוד יצור חי, לא משנה כמה אהבה היא רצתה ממנה. בכלל, מעניין מה יש לאדריכלים לומר על מרחב ובדידות, אם יש מרחב כזה שמעודד את התחושה או שזה פשוט בלתי נמנע גם אם נהייה במדבר וגם אם נהייה בחדר הקטן והשופע בעולם. אני מציץ מהחלון והעולם כמנהגו, לא שהוא אי פעם עצר לי ולה. אוטובוס ועוד אוטובוס רעש רעש רעש כל העולם עובר פה למטה 3 מטר מתחת לרגליים שלי. האמת שאני לא מתגעגע בכלל אפילו נתקעתי פה הרבה יותר ממה שרציתי, אבל איכשהו אני תמיד חוזר לכאן, למסדרון הזה למסדרון הצר והמעופש הזה, עם הרצפת PVC התעשייתית והמגעילה הזאת, למדרגות המלוכלכות האלה עם החצי גרפטי חצי אומנות של השכן הפלצן שלה על הקירות, למה אני תמיד חוזר לפה? אני כבר לא זוכר מה שכחתי כאן.