בדרך אל הלא נודע

ב"ה
בדרך אל הלא נודע.

שרועה על ספסל מול פסי הרכבת,
באפיסת כוחותיה ממתינה, לא נשארת.
זו שתיקח אותה מכאן הלאה רחוק משתיקותיה,
לעולם אחר בו יתגלו מחדש עלומיה.
לא הבינה איך זה התחיל, מבחינתה זה היה סתם בוקר רגיל.
את הדגלים האדומים לא זיהתה בדרך ואת שבנתה ריסקה ללא ערך.
שיוותה בליבה כי היו הם סיפור מהאגדות על זוג אוהבים,
ממבט ראשון נטעו את עץ האמונים .
הכל סביבה רקם לבוש ורוד ממש כמו בין השורות, ללא גבולות .
את ציר הזמן שכחו שניהם ובשיכרון חושים התמכרו זה לזו במשך השנים .
חורף, קיץ, סתיו, אביב הכל חלף סביב סביב.
בלבה השתחררו רגשות עצורים וחוץ מהם נדמה כי לא נותרו בעולם אוהבים.
הכל שלה היה , עשתה בו כרצונה, סובבה אותו למנגינות ליבה.
כעת אין דבר שיעצור את ערגתה, אף מחסום או מחיצה.
היא השיגה את שבחרה!
דברה אליו בלי סוף, למדה אותו כיצד אותה לאהוב,
כל מגע הפך לתשוקה בוערת ונשיקה לרוח סוערת.
לא הרפו ידיים זה מזו ליטופים חיבוקים ומבטים שלא נסבו.
כזה שחודר מירוק ענייה, חיוך שובב על פניה, מערפלות את חושיו שוב ושוב, כסם הזייה הנצרך על הלשון, במסיבת טבע המובילה לאסון.
היא יודעת את זה ומשתמשת בו לעיתים קרובות,
כך מרגישה מלכת הלבבות ?
דמיינה חיים על עולם פלאי וקדמוני, מצויר וחייכני,
שבו הכל יכול לקרות, כל עוד השעון מתקתק אצל הארנב הדמיוני.
היא להטטת בו כרצונה והוא בלי שאלות תהיות או אכזבות, עשה את שרצתה.

באחת הכל החל גווע, אט אט השתנו קורות חייה.
את סודה העלום שהוסתר כל חייה הבוגרים,
שטחה בפניו לפני מספר חודשים.
זה עלול לכאוב לתת למשהו למצוא את מקומותייך האפלים, המעוותים בנפשך,
ובכל זאת את חייבת לעשות כן, בכדי לברוח מהעלטה.
כשבחרה בו, חשבה שחוסנו הנפשי יסלק ממנה את הערפל,
עוצמת פתיחותו תמלא את עולמה התפל.
אך הימים הבהירים, לחודשים אפורים הפכו,
השגרה הביאה עמה ריחוק מוזר ששניהם לא חוו.
הוא פה לידה איך אינו,
היא קוראת לו והוא בשלו .
הרוח הסוערת מהנשיקות, הפכה לגשם זלעפות במטר של שתיקות,
בכל פעם שניסתה אתו להיות.
הגעגוע אליו החל חורץ תלמים בלבבות ואת שנשתל בהם, הצמיחו הדמעות.
המתנה ארוכה, ללילות ללא שינה, ציפייה מוזרה ותפילה חרישה,
רק שיבוא, ילחש באוזן מילת אהבה.
היא לא רגילה לזה, היא במנוסה.
מאבדת אחיזה במציאות שבנתה כל ימייה,
גיבור חייה נקמל לנגד ענייה.

מה קרה שם שפספסה ?
מה אבד בדרך שעינה לא ראתה?
אך עודנה סולחת, שקטה, לא משיבה, מבליגה ואת גאוותה מסתירה.
לא שואלת, חוששת שמה תתבדה דעתה הנסתרת.
עד יעבור זעם אומרת, חוזרת ומשחזרת .
בנבכי נשמתה תרה אחר הנקודה הרגישה ,
חוט של אור שיחיש פעמיה, להעצימה.
היא איננה עוד מי שהייתה, משהו שם כבה.
מנסה שוב חיוך מעושה, אולי האביר על הסוס יתרצה?
אך הנסתר רב על הגלוי, מתעלם ממנה, בעצמו הוא חבוי.
מה נסגר שם שלא נפתח ?
היכן אמצא את הקוד חזרה לליבו המשובח?
הרי כהלך במדבר השתוקק למי שפתיי !
וכעת הן יבשות סדוקות עד לשד עצמותיי.

היכן קסמי ועצמתי ? כגיבור שאיבד את כוחותיו עת נשרו שערות פלומתו,
כך הרגישה עכשיו, מבלי שום רגש נאהב.
מבטו הפך לדקירות סכין בליבה ובמקום ערגה התפתחה לה שנאה.
בכל שיחה שעוד נותרה רופפת על שולחן, לגלג במבטו ועל כל שניתן.
לא הבינה כי בגד בה שורש האמונים שנטעה,
עכשיו מאוחר מדי להביע חרטה.

חלפו להן שנות אוהבים ביעף, הינה צצות מילות כעס וזעף.
כל שהיה לה, נגוז כהרף עין,
הם הפסיקו לחשוב, פעלו מתוך דחף לאיין.
נדמה לה שירת ברבורים שקטה,
החלו רועמים תותחים שהפרו את השלווה.
חסרה לה מגע ידו הרכה והמופלאה, הרי לא יכלה לקבל יותר משנשאה.
כאש בשדה קוצים חלפה, הותירה אדמה חרוכה.
המרחק גדול מכדי לגשר על הפער,
הדחף והרצון לשלוט חזרה בחייה, ניסו לפרוץ את השער.
אינה מוצאת עוד מעגן או נמל לשכון לבטח בליבו השלו,
מאידך, בדידותה משתוללת ללא נחת בלב.
שוב חוזר אותו חלום אין מנוחה,
לא עוזב לא מרפה, חודר בכל לילה למוחה.
אותה זיעה הגולשת ממצחה,
בדיוק באותו הקצב בו היא מתופפת באצבע על ליבה.
מנסה לתהות על מר גורלה,
איך נותרה לה בודדה ?
חיים שלמים של אהבה נרקמים סביבה והיא פשוט לא מביטה .
נותרה לבדה בוכייה ועריה.

והוא משתהה, תוהה על קנקנו, כמה יוכל לסבול עוד את בוסר אהבתו .
אכן אכל מהעץ האסור והתגאה כל זמן ששהתה לצדו.
תמך הדריך וכיוון, הקדיש הכל לנסות ולהבין .
תמיד דאג, כסף למגעה או לדפיקות הדם בצווארה,
כשה תמים אחר העדר, כאלומת אור בחשוך החדר.
בעניים עצומות הולך שולל אחר חיזורה,
ללא יכולת אמרה בפיו ממתק שפתיה.
היא לא ראתה אותו, אלא רק את עצמה,
כל כולה דחפה להשיג את שבקשה.
והיכן נותר הוא אותו עלם חן ?
עומד ומשתומם מריקנות כעלי השלכת בסתיו ,
מנסה לשווא לאסוף אבוד מחשבותיו.
מבין שזרקה שכבות ליבו הנעצב,
ככפיסי עצים שפוזרו לאחר ניסוריו.
לא נותר לו אלא להתכנס בעצמו חזרה,
הוא חשב שיהיה אביר חלומותיה, השכוי בממלכה .
מקריאתו כולה תתעורר באחת, לבוקר מפציע ותבחין בו,
תביט ברגשותיו, תהייה שלו ותו לא.
הרי מכר נשמתו למענה, השיל מעליו סממני שקרי אכזבה.
אלו שהכו בו פעם אחר פעם, כבפטיש על סדן,
ביד מיוזעת היוצרת את החרב שאמורה עליהן להגן,
אך חותכת בסוף בבשרו ללא הבחן.

אכן איבד את עצמו לדעת, לא מוצא תובנה מעץ הדעת.
איך זה יכול להיות ? שהרי הגשים את החלום עליו הוא להיות.
אט אט הלך והבין כי את מקום החלום תופסו רגעי חרטה כואבים.
דמעותיו זלגו כנחלים הזורמים לאוזנו של אלוקים .
מה יהיה איתי ?אללי, מה עלי ?
מוכה חרטות על מוצא דיבתו במילותיו הצבועות.
כשהתכסתה בשמיכתה לאחר שעוללה בו מה שרצתה,
הוא נותר מביט בריקנות בגבה, אולי משם יכול לחדור לליבה.
עליו אפילו לא ניסתה לחשוב, הינה בודד נותר לעוד ללילה של מכאוב.
נקיפות מצפונו לא נתנו מנוח,
כשחשב על איך משם לברוח.
הוא נאחז רעד וחלחלה מהמחשבה שאותה יותיר אומללה.
אנסה שוב מחר, אמר לעצמו להוציא מקרבו את החבוי בפנימיותו.
אולי קצת חמלה מצדה, עליו סוף סוף תסתכל, ואורה הזוהר אותו יהלל?
עוד יום ועוד שנה ורק רוחות רפאים נתרו בסביבה.
הוא בשבילה כאין וכאפס, אחרי שנים הוא מכריז נועדתי ללעג ולקלס.

ניצוץ של הבזק את עולמו האפל מאיר.
נזכר בעצמו ואת שכתב לו בשיר .
יש בו כוחות עצומים אותן שכח להעיר,
ושניה לפני תאום הנשייה , מבקש אותם להחזיר.
בהחלטה של שניה או שתיים שלף טלפיים, כארי אש המסתער עד לב השמיים.
זהו לא עוד שותק הוא, לא עוד חורק שיניים,
הפעם ישים סוף לעריצות, לשליטה חסרת המאזנים.
פותח את פיו מלוא מבערים, מצית את האש למלחמת אחים.
בפעם הראשונה מזה שנות אור, השכיל את ליבו להוציא מהכפור.
פנה אליה בזעם אלמותי, כולו אדום כאח האגדי.
הטיח בה אשמות משלו, לא שתק עד שנדמו מיתרי קולו:

את שכבשת את ליבי בסערה, את שלוות את חיי בערגה,
עכשיו נצבת פה מולי, אך כל כך רחוקה מהשיג ידי.
את שכל ליטוף שלך המיס אותי, את שבמבטך חיממת את ליבי,
איני יכול לגעת בך, פשוט כבר לא מסוגל לנשק אותך.
את שאת ליבי נתתי לך למשמרת, את אשר היית לי אוזן קשבת,
בשבילי הכל כל כך הפוך עכשיו, מבולבל מכל הרגש המכזיב, מאוכזב.
את שמבט אחד שלך שבר אותי, את שכל כעס שבי נגוז שכשאת לצידי,
בוחרת כל הזמן לברוח מרגשותיי, הורסת את כל מה שבנו שתי ידיי .
את שאהבתך בוערת ולא נאכלת, מתחילה להבין היום את האמת ?
מסירה את הקליפות מגלה טפח וטפחיים, יש לך מושג מה המשמעות "שניים"?
את שברת את ליבי לרסיסים קטנים, את שריסקת את תקוותי לאלפים,
מחפשת דרך חדשה לאחות קרעים? מנסה מחדש לתפור כשמיכת טלאים?
את שחשבת שלא הכל נגמר, את שחותרת לעתיד לא מוסבר,
רואה קרן אור בקצה המנהרה, חושבת שהאהבה תכפר על השבירה.
את שיודעת כי אין דרך חזרה, לא מתלבטת, לא עוצרת לשניה,
אולי לחשוב קצת על פשר הקריעה? על מה ולמה זו המהומה.
את שבנבכי נשמתי חופרת וחופרת, את אשר כילתה כל רגש וקוברת,
עת עומדת בוכה ושואלת, היכן הוא אהובי הנצחי ? כל כך חסר לי החצי השני.
ממציאה את עצמך מחדש להיות? למרות שהיית מי שחלמתי עליה בלילות.

והיא נותרה בוהה בחלל, מה עוללתי לגבר האומלל?
הולך לו ודועך, מלחך בדרך, שורף כל שיבש מליבך.
האם תתני לו לחמוק מבין ידך ? או תביני אותו ושחררי את גאון עוזך ?

ישבה על מזוודה קטנה שם ארוזות כל מחשבותיה,
צמר ופשתים כבר אין בינות בגדיה.
לא עוד לק סומק ובושם ריחני, כל שיש שם הוא בקשת חרטה דמיוני.
הרי יודעת שלסלוח לא יוכל יותר,
לשוב את חיקה ? יכלה הזמן ורק ליבה ישבר.
כיצד תשקם את שברון ליבה? דאבון עולמים ?
האם לעד סולקה מגן עדן והכל הבל הבלים ?
הצפירה השמיעה קולה, עוררה אותה מתרדמתה.
לכיוון חדש אני הולכת,
בוחרת בלית ברירה, לא לאסוף את עלי השלכת.
דבר אחד עליו לא ידעה, את אשר מתפתח ברחמה,
לא השכילה להבין זאת כשבכל בוקר הרחיקה את אהובה.

והוא את ראשו תפס בין ידיו, רטט ליבו השתיק את הקרב.
היא לא תשוב אל חיקו הרך, הכל נהיה כל כך מסובך .
שטף בכיו לא גווע,
עניו הטרוטות מלאות מדמעה.
חוט שני של תקווה טווה, בבקשה להשיבה,
גם כשהשכיל להבין כי זו הדרך – אין מחילה!
עדיין לא עברה דקה והיא איננה שם, כבר לא ממתינה.
מסתכל סביב,
כל הבית נותר כבתהו ובהו,
מהיכן מתחילים?
כיצד נחשפים מבעד הצללים?
גם לקדוש ברוך הוא זה לקח שישה ימים.